זיכרונותיה של מורה

משרד החינוך היה ביפו.ישבנו מורות חדשות אחרי סיום הסמינר במיסדרון ,היבטנו זו בזו,אני חשבתי שאנחנו ניראות כמו פרות לפני שחיטה.סמינר לוינסקי דאז ,שהיה בתל אביב ברחוב בן יהודה,ניסה להקנות לנו את המיטב,אבל למרות הסטאז' שעשינו ,לא ידעתי מה מחכה לי באמת. גם לא ידעתי אם תהיה לי עבודה.אמרו שאין עבודה.שיש יותר מדי מורות.חיכיתי בתור.הנה ,כשכמעט הגיע תורי,מנהל שמן וקרח היה ניכנס לחדרו של המפקח בלי תור בביטחון כניכנס לביתו כשהוא אפילו אינו זורק מבט לעבר המורות הצעירות המחכות.כשהגיע תורי,בחיל ורעדה ניכנסתי למפקח(עוד מבית הספר בחו"ל,היתה לי חרדה מפני המנהל שהיינו זזים במיסדרונות מפניו שלא לדבר על המפקח)עכשיו,כשכבר הייתי אם לילדה בת שנה ואני עצמי רק בת 20,נשאתי עמי עדיין את אותו מטען של הכבוד והחרדה מבית הספר היסודי משם.הוא,המפקח, בקושי הרים עיניו אלי ואמר שיש לו עבודה של מילוי מקום בהרצליה.גרתי אז ברמת גן. שמחתי שקיבלתי עבודה כלשהי לשלושה חודשים.אמרתי יפה "תודה" ויצאתי. למחרת בסנדלים עם שתי רצועות פסעתי בחולות עד הגיעי לכתתי.בדרך ניקרעה לי רצועה אחת מהסנדל וכך הלכתי מדדה כאילו לא ארע דבר.ניכנסתי לכתתי ותוך זמן קצר הבנתי שלא בקלות הקטנים האלה יתנו לי ללמד .היו הפרעות מישמעת.לא לימדו אותי איך לטפל במצב כזה.מדי פעם הוצאתי את הילד המפריע וכשהוא נעמד ליד הדלת וביקש סליחה,ניכמרו רחמי עליו וסלחתי לו.מהשעור הזה למדתי יותר מכל שנותי בסמינר. בשנים הבאות לימדתי בתיכון ,לאחר שסיימתי לימודי באוניברסיטה,חלק מהדידקטיקה בחופש הגדול יום אחד למדתי בבקר בחיפה ואחר הצהריים בבר אילן.11 שנים עבדתי בתיכון קשה והכנתי לבגרות.לאחר עוזבי את התיכון הזה ועמדתי להתקבל לעבודה הבאה,המנהל אמר לי במילים האלה(סליחה,זה היה הביטוי שלו)"אם עבדת באותו התיכון,"ונקב בשמו,11 שנה"סימן שאת מורה עם ביצים"וקיבל אותי ,עם ההמלצות מייד לעבודה.36 שנים הייתי מורה.בשנים האחרונות שבתי שוב לאהבתי הראשונה,בית הספר היסודי שהיה קרוב לביתי.נימאס לי לנסוע לעבודה.כאן יכולתי ללכת ברגל. ניזכרתי בתלמידים שממתינים בבקר לבואי בשער בית הספר ..ידעתי שאהבה כזו קשה יהיה למצוא מחוץ לשעריו. כיום אני פוגשת את תלמידותי עם עגלות ילדים ותלמידי בכל פינה שאלך.הם עדיין אומרים לי"שלום המורה טובה"ואני זורחת עם הברכה הזו.