מיץ רימונים

את חברתי המבוגרת היכרתי במיקרה מעניין:.יום אחד אישי הגיע הביתה כולו מואר ."תקשיבי מה קרה"וסיפר שנודע לו שחבר מפולין שלמד אתו בחדר והתחבאו אחר כך באותו היער מפני הגרמנים ויחד גחו מהאדמה בבוא הרוסים לשחררו,שחשב שהוא בין המתים,נודע לו שהוא חי ולא רק זה,אלא הוא גר בעירנו ועכשיו הוא הולך לבקרו בביתו. בשובו הודיע לי שאשתו של החבר הזמינה את שנינו לבקרם. בהיכנסי פגשתי אשה קטנה,מבוגרת בהרבה ממני,אבל כולה חיוך חם ומדברת בשפתי(צ'כית)וכמובן שמייד דיברנו עברית והיתה זו"אהבה ממבט ראשון".מייד ניקשרה בין שתינו חברות.היא הפכה להיות אחותי המבוגרת.בה נועצתי בכל עניין שלא יכולתי לפתור.חיוך תמיד היה על פניה. גם עכשיו,שנים לאחר ששני האישים שלנו כבר אינם והיא ירשה מבעלה את הפיליפינית שלו,עדיין אותו החיוך נסוך על פניה. ישבנו בבית הקפה והפיליפינית שלה סרה לרגע לקנות לנו קפה."אני רוצה מיץ רימונים לא קפה" בסדר "אני אומרת לה "כשהיא תבוא תגידי לה" "לא"היא אומרת"תזכירי לי שמה שאני רוצה זה מיץ רימונים" באותה הפגישה היא שאלה אותי פעמים אחדות את אותה השאלה ואני חזרתי על אותה התשובה.בסבלנות.וחשבתיי שהפיליפינית צודקת שגילו אצל חברתי אלצהיימר.וחשבתי לי שאלצהיימר הוא קשה למביטים בחולה,אבל הלוקה במחלה שוכח כעסים,מריבות אז מה רע? ואז חברתי אומרת לי"את יודעת,אני שוכחת כל רגע מה שאני רוצה ומה שאני אומרת.שמת לב?"ואני עונה "כולנו שוכחים" ואז הבנתי שכשאומרים שמחלת אלצהיימר קשה,זהו השלב הקשה ביותר,לדעתי,כשהלוקה בה,מודע לכך שהוא מאבד את זיכרונו ושליטתו בחייו. "רצית מיץ רימונים"אני מזכירה לה כשהפיליפינית שלה חוזרת."כן"היא אומרת"מיץ רימונים אני רוצה"