הלך מגיע לכיכר העיר

כיכר העיר הומה. רעש והמולה. כולם מדברים וצועקים ומכריזים על מרכולתם. מי שצועק חזק נשמע, מי שעומד בצד וצופה, רואה לא רואה. איש לא בטוח שמה שרואות עיניו אכן זה המראה. מדי יום, הכיכר הומה, מדי יום האנשים מגיעים אליה ומכריזים. יש שמרכולתם נאה ויש שמרכולתם כבר נס ליחה, אך אין להם דבר מה אחר להציע ולכן שבים שוב ושוב ופורשים על הארץ את מה שיש בידם. באחד האמשים הגיעה לכיכר עגלה עמוסה. טובין רבים היו עליה. ההלך שהתלווה לעגלה צעד באיטיות והביט לצדדים. חשב, היכן כדאי לי לעצור, ליד מוכרי הבולבוסין או מוכרי החיטה, ליד מוכרי העגלים או מוכרי תרנגולים. עשה ההלך סיבוב אחד ולא מצא מקומו. עשה סיבוב שני והנה, מוכר הלחם קם ופינה מקומו. הביט על העגלה ואמר. עגלה נאה לך איש צעיר אך מה בתוכה? כל טוב הארץ ענה ההלך. מגיע מרחוק.שמעתי רבות על הכיכר שלכם ועל תפארתה וחשבתי שמרכולתי תימכר כאן במהרה. פרש ההלך את מרכולתו, דבש תמרים, חלב עיזים, זיתים מן הגליל וכמה פחי שמן זית חתומים בשעווה. ישב ההלך ליד מרכולתו ואנשים באו ושאלו וטעמו. סחורה טובה יש לך הלך זר, סחורה טובה אך אנשי עירנו אין ביכולתם לשלם לך כגמולך. לא נורא אמר ההלך. את הסחורה איני מתכוון להחזיר ? באתי למוכרה ובטוח אני שתמכר. אם לא את הטובין אז את הסיפורים ששמעתי בנדודי "אמכור". החושך ירד, האנשים אט אט פנו איש איש אל ביתו אך דבר המצאותו של ההלך הזר המספר סיפורים בחינם, עבר בין הבתים. ההלך טרם התייאש. הדליק מדורה קטנה וישב והנה, נערים עולי ימים, יפי תואר ומראה מגיעים. הלך, את מרכולתך לא הצלחת למכור אז אולי תספר לנו את הסיפורים אותם שמעת בנדודיך? ספר אספר אמר ההלך. היו היה ילד קטן עם אופי רתחני אבא שלו נתן לו שק עם מסמרים ואמר לו שבכל פעם שהוא מתפרץ וצועק על אנשים הוא חייב לתקוע מסמר בגדר שמקיפה את ביתם ביום הראשון, תקע הילד 37 מסמרים בגדר, אך במהלך השבועות הבאים ככל שלמד לשלוט בכעסו ירד מספר המסמרים שהוא תקע בגדר הוא למד שקל לו יותר לשלוט בכעסו מאשר לתקוע מסמרים בגדר לבסוף, הגיע היום בו הילד לא התפרץ כלל הוא סיפר את זה לאבא שלו , ואבא שלו אמר לו שעכשיו, בכל יום שחולף ובו הוא לא התפרץ ושלט בכעסו הוא צריך לשלוף מסמר אחד מן הגדר הימים חלפו ולבסוף הגיע הילד לאביו ואמר לו שכל המסמרים נשלפו מן הגדר האב, אחז בידו של בנו לקח אותו החוצה אל הגדר, ואמר לו כל הכבוד בני על שלמדת לשלוט בכעסיך, אבל הסתכל נא אל החורים שבגדר הגדר כבר לעולם לא תהיה כמו שהיא הייתה בהתחלה. כשאתה אומר דברים מתוך כעס , הם משאירים צלקת בדיוק כמו החור שבגדר. אתה יכול לתקוע סכין בגבו של אדם ולמשוך אותה החוצה חזרה , אבל לא משנה כמה פעמים תתנצל הפצע עדיין יישאר שם. פצע מילולי הוא גרוע בדיוק כמו פצע פיזי. חברים הם כמו יהלומים יקרים, הם גורמים לך לחייך ומעודדים אותך להצליח, הם קשובים לך, הם תמיד שם בשבילך, אל תשאיר להם צלקות... המשל מוכר וידוע, הסיפור דמיוני.