הילד שנולד יתום

]כך נולדה שושלת
היא שכבה פרקדן על מיטתה כשלידה המילדת השכונתית ממתינה לצאתו של הילוד לאויר העולם .הצירים הלכו ותכפו ושלחו גלי כאב חזקים אל ירכיה הדואבים . . הייתה זו לידתה הראשונה והיא התרגשה הן מן הלידה עצמה והן מהציפיה לדעת אם הילוד הוא בן. היא ידעה עד כמה היה חשוב לבעלה דוד להחזיק בידיו בן בכור. השעות חלפו והכאבים הלכו ותכפו כשמידי פעם יוצאים מפיה של היולדת זעקות כאב. . היה ברור למילדת שמשהוא לא תקין בלידה הזו . אלא שלא היה בידה לעשות דבר פרט לדברי ההרגעה שהרעיפה עליה. השנה הייתה 1874 והמדינה מרוקו, . .בתקופה זו לא היו רופאי נשים והלידה התבצעה על ידי מיילדות. ככל שחלפו השעות נחלשו קולותיה של היולדת. .רחל המילדת דחקה ביולדת הצעירה לנשום נשימות עמוקות וקצובות ולדחוף .היא חזרה והדגימה לה כיצד לבצע נשימות חזקות ולדחוף על מנת לגרום לילוד לצאת לאויר העולם. . לפתע החל לבצבץ ראש.זעיר עוד נשימות ועוד מאמצים והילד כבר בחוץ. ברגע זה נוכחה המילדת שהאמה הטריה איבדה את הכרתה ואינה נושמת . .קריאתה הקפיצה את דוד שישב מחוץ לחדר אוחז בידו ספר וקורא פרקי תהילים. דוד פתח את הדלת ולעיניו נגלתה אישתו חסרת ההכרה כשהמילדת מנסה להנשימה. . המאמצים לא נשאו פרי והיולדת החזירה נישמתה לבורא. דוד נעמד המום כשהוא רואה מצד אחד את אישתו האהובה שמתה בלידה ולידה את התינוק שבא לאויר העולם תינוק שאינו יודע שעם לידתו הפך ליתום.. יוסף ,זה השם שייעד דוד לבנו. . . דוד הסתכל על האישה שאיבד ועל הבן שבא לעולם והשימחה התערבה בעצב ובכאב. סבתא מרים די כהן נטלה על עצמה את האחריות לגידול הבן . מרים אהבה את נכדה. לעיתים עלו בה מחשבות על איך ולמה והאם יוסף אשם במות בתה. אלא שהמחשבות נעלמו מהר מאוד מתודעתה. אילו מחשבות טיפשיות, חשבה לעצמה. יוסף אינו אשם במות אימו . . . היא אימצה אותו אל לבה והבטיחה לעצמה שתגדל את הילד כאילו היה בנה. נפשה ניקשרה בנפשו של הילד והוא ראה בה את אימו. הימים חלפו וליוסף מלאו שנתיים. סבתא מרים ראתה בדוד גרשון , אביו של יוסף,, אדם זר. היא ראתה כיצד הגבר משלים עם גורלו ושמעה על הסיפורים שהנה כבר משדכים לו אישה נוספת. . מרים ידעה שיקשה עליה לחיות עם מי שתמלא את מקומה של בתה. .בתחילה חשבה לקחת את נכדה יוסף לטולדו שבספרד שם חיה משפחתה שנים רבות אולם לבסוף גמלה בה החלטה לעלות לארץ ישראל ולקחת עימה את נכדה יוסף. . הפתרון היה נוח לדוד. הוא לא היה משוכנע שאישתו החדשה תקבל את יוסף כבנה ומנגד ידע שמרים תגדל את נכדה כאילו היה בנה. בשנת 1876 יצאה מרים די כהן לדרך בדרכה לארץ ישראל יחד עם נכדה יוסף גרשון שמלאו לו שנתיים.. התחבורה של אותם ימים, הייתה קשה. לאחר תלאות רבות הגיעה מרים עם נכדה יוסף ליפו וקבעה שם את מושבה.. היא ראתה כיצד יוסף גדל ומתפתח ונהנתה לראות אותו מתרוצץ בסימטאותיה של יפו..מתנהג כמו צבר שנולד כאן. פניו הביעו אושר והיא ידעה שהם בבית ..עם הגיעה לארץ פנתה לקונסוליה הספרדית על מנת לשמור את נתינותה הספרדית שלה ושל יוסף .שמא תזדקק לכך בעתיד. יוסף גרשון היה הראשון לשושלת רחבה של משפחה שגרה כאן בארץ ומונה כיום מאות רבות של צאצאים.. (מרים די כהן נפטרה בגיל 101 וקבורה בבית הקברות היהודי העתיק הממוקם בג'באליה ביפו)
מרים די כהן היא סבתא רבא רבא
הסיפור מעניין כשלעצמו מאחר ומשתלבת מאוחר יותר משפחה חדשה של דוד גרשון שנשא אישה נוספת ונולדו לו ילדים שעלו ארצה באמצע המאה העשרים. הגילוי בא באקראי ובהפתעה.
אז באמת, מבט אחד קצרצר שיהיה בהחלט מעורר כבוד.!!