את כל הדרכים הלכנו לבד

קשה להסביר: כנראה יש צירופים של נסיבות, של מקום, של

זמן, ובעיקר של מעשים שכופים על הגורל מפ??נ?ים לא צפויים.

ואכן, משהו מעין זה קרה גם לנורית.

בוקר נאה היה, באמצע ספטמבר, מזג האוויר נעים, אבל חד

ונוקב יותר מזה השוורר בחודשי הקיץ. מר ק?נ?ר?י יצא מדירתו

שברחוב הרימון שמונה והיה בדרכו למכולת. שערו מלבין

בצדעיו והילוכו איטי למרות קומתו הגבוהה. פניו עטורות ניצני ז?ק?ן

דליל. בפינת קיר הכניסה לבנין בו גר הזקן, ישב חתול אפור על

רגליו המקופלות וחיכה לזקן. הם החליפו מבטים כמו ששני

ידידים מתבוננים זה בזה כשנפגשים אבל שותקים. לעיתים

בבקרים כשהזקן היה חולף ליד אותו חתול אפור מבלי לזרוק

אליו מבט , היה החתול משמיע גרגור סתמי, חושש היה שעוד

לילה ללא שינה עבר על הזקן. וכשהזקן היה חולף על פניו

שותק, היה החתול מתרומם גורר ומפסיע מאחורי הזקן. ליד

המכולת היה החתול מוצא מסתור מאחורי ארגז קרטון מזדמן

ומחכה שהזקן יקנה את החצי לחם שלו, שקית חלב, וצנצנת

ריבה. החתול ידע בעל פה את רשימת קניותיו של הזקן.

לשניהם היה אותו תפריט. בימים הקרים כשהזקן לא יצא

למכולת של מר 'ש?ם טו?ב', היה החתול משביע רעבונו מהמכולה

הירוקה שעמדה בשולי הכביש. גם בעל המכולת מר 'שם טוב'

זכר במדויק את רשימת קניות הזקן. מזה שנים שהיה הזקן

קונה שלושה מוצרים, מכניס לסל נצרים, לוקח מקלו ומדדה

לדירתו שבאותו בית שנבנה בשנות החמישים המאוחרות

בקריית גת. בפינת קיר הכניסה, היא פינת החתול האפור, היה

הזקן נעצר, מוציא משקית הנייר את חצי הלחם הלבן, בוצע

ומפריד מנתו של החתול. אחר כך נכנס לדירתו שעל

דלתה אין ולו? סימן לגר בתוכה, ניגש למטבחון ומביא צלוחית

לחלב עבור ידידו. גם החתול אהב את 'הקשה' של הלחם

כשהוא טבול וספוג בחלב. מעולם לא התלונן החתול על אחוזי

השומן שבחלב.

מר קנרי הזקן התגלגל לעיר הדרומית החמה, בסוף שנות

החמישים המאוחרות. שנים לפני כן גר בבית נטוש בקצה

שכונה ביפו. אותה שכונה עלובה ממנה ברחו תושביה

הערבים. הוא עלה לארץ שנה לאחר המלחמה הגדולה

ששטפה את אירופה בשנים 1939/1945. עכשיו הוא גר בגפו

בדירה בקומת קרקע ליד שכניו מרפאת שיניים מול דלת דירתו,

ובקומה שמעליו גרה עם משפחתה נערה בגיל ארבע עשרה

נורית שמה. נורית רזה, נמוכת קומה לגילה ושברירית מראה.

פניה נראים בקושי מתחת לרעמת שערה השחור והמתולתל

ומבטה חודרני. חברותיה בבית ספר 'שפרינצק', קוראים לה

נו?נ?י. ביום שני אחד, בשעה שיוכבד,אימה של נורית עמדה ליד

המקרר שבדירתם, שאלה נורית: אימא, מי גר בקומה

מתחתינו? איש זקן ענתה אימה. ומי גר איתו? די עם השאלות-

מה אני יודעת. מרוב עייפות אני שוכחת אפילו את שמי. אבל לא

הוספתי לשאול. אני מנחשת שא?ת מתכוונת לגמור אותי, ענתה

אימה. טוב, לא אטריד אותך יותר, רק שאלה אחרונה וזהו.

אני יכולה לדבר עם הזקן שגר למטה? לא עכשיו, מחר, מתי

שתרשי לי. נורית, תרדי ממני, מה את רוצה מהזקן הזה?

חסרות לך חברות? טוב, בסדר, את היתר אשאל את אבא,

מלמלה ומהרה לחדר האמבטיה. וכשנכנסה לחדר השינה

שלה שוב אמרה, אימא, איפה את? נורית, אמרתי מספיק!

רציתי רק חיבוק, התלחשה נורית, כאילו דיברה לעצמה

כשעמדה ליד המיטה, הרימה את הסדין ונשכבה תחתיו.

אותו לילה חלמה נורית שהזקן מר קנרי מקומת הקרקע הופיע

בחלומה כממלא מקומו של סבא יוסף אבי אביה שנפטר.

זהו תחילתו של סיפור בגודל נובלה כ160 עמודים, אותו

סיימתי מזמן. ומדי פעם אמשיך והעביר כאן את המשכו. מקווה

שתקראו ותגיבו. עד כה לא הצלחתי לפרסם דרך 'הוצאות

לאור'. תודה.