פרשת השבוע יתרו

הפרשה נקראת יתרו על שום הפגישה המלבבת בין יתרו למשה, יתרו כזכור ישב במדבר סיני, שם היכן שמשה פגש את אשתו ציפורה באוהל מדין כאשר ברח ממצרים.

 

א וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:

 

שמוע שמע על הניסים

 

ה וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ--אֶל-מֹשֶׁה:  אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם--הַר הָאֱלֹהִים

 

עוד בטרם ניתנה התורה כבר נקרא המקום " הר האלוהים" זה בהחלט מעורר עניין

 

י וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה:  אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם.  יא עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים

 

יתרו מהלל את שם ה' כעושה ניסים.

אבל למשה אין זמן הוא עסוק כל הזמן.

 

וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה, מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב

 

יתרו איש המדבר מתפלא

 

מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב.

 

ומשה מסביר

 

כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים

 

וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ

 

וכאן מלמד יתרו את משה פרק בסיסי בניהול בכלל ובניהול בית משפט בכלל

 

יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו:  לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. 

 

יח נָבֹל תִּבֹּל--גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ:  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. 

 

ב ( 7.2.07) בתכנית חדשות בטלוויזיה ראיינו את השופטת לשעבר ומבקרת המדינה

הגב' מרים בן פורת. בין יתר דבריה ציינה כבודה כי חסרים ששה שופטים ולכן נערמים תיקים.

ששה שופטים חסרים ונערמים תיקים ואילו משה עובד מבוקר עד ערב שלא יערמו תיקים.

כילו שכעת ב 2015 המצב שונה?

ואצלנו עוד אומרים " מה אמר ה' למשה: אל תעבוד קשה" חוצפה!

 

לפני שאמשיך רק רשמו לפניכם כי הגב מרים בן-פורת. ילידת 18.1.1918, ויטבסק, רוסיה.

אחר כך תבינו מה זה צירוף  מקרים.

 

בספרה של  נאוה רוזנוסר – שלומית שימרון    המובא בקישור הנ"ל

ואביא לכם את הקטע המדובר אולם כל מי שאינו מבין בהאצלת סמכויות יוכל ללמוד שם

רק מעניין הוא שיתרו איש המדבר כבר הבין את הנושא הנה :

 

 

בלבושה המוקדם ביותר נדונה סוגית האצלת סמכויות בתנ"ך, בספר שמות (יח' 13-27): יתרו, חותן משה (מי שכנראה זכה להיות היועץ הארגוני הראשון שעבודתו תועדה), מייעץ למשה: "…לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך. …ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים, אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם הזה בכל עת והיה כל הדבר הגדול יבואו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך." תפיסה זו מייצגת את הרמה הבסיסית של האצלת סמכויות, שעניינה בחלוקת הנטל. בחירת בעלי התפקידים נעשית בהתאם לנאמנותם וסגולותיהם, והסמכות המועברת אליהם מכוונת להוריד מהמנהיג את נטל הדברים 'הקטנים' ולפנותו לעסוק בדברים 'הגדולים'.

 למרות ההכרה בסוגית האצלת סמכויות כבר בשחר ההיסטוריה,  היא הפכה למרכיב מהותי בחשיבה הארגונית והניהולית רק בעשורים האחרונים של המאה ה 20,  כאשר המציאות שבתוכה פועלים ארגונים פזרה את הקסם שאפף את העשייה הניהולית (קסם שרבים – מנהלים וכפיפים כאחד - עודם עורגים אליו). בספרות המקצועית של שנות ה 60, האלמנטים המרכזיים בהגדרת המושג 'מנהיגות' הינם: השפעה המכוונת לממש את חזון המנהיג, קיום יחסי כוח, אשר באמצעותם מושגת השפעה ואכיפה של דפוסי התנהגות מסוימים. בספרות המקצועית של שנות ה 80 וה 90 מופיע דגש חזק על האצלת כוח, המערבת ברמות ובעוצמות שונות את העובדים בחתירה פעילה להשגת מטרות הארגון, בהנחה שללא מעורבות זו לא תיתכן פעילות ארגונית אופטימלית. המושגים המסורתיים של כוח - המזוהה עם מערכת בירוקרטית של היררכיה, המושתתת על ציווי וציות – הולכים ונשחקים (Srivastva & Associates, 1991). גורמים רבים לשחיקה זו: שינויים מהירים ללא תקדים בטכנולוגיה ואמצעי תקשורת; עליה בשונות והתמחות של בעלי תפקידים במקומות העבודה; עובדים בעלי רמה גבוהה יותר של חינוך ומקצועיות; מודעות ורצון בשדרות רחבות לסגנון דמוקרטי יותר; השאיפה לעבודה בעלת משמעות; ההכרה שמנהלים הם בסך הכל בני אדם ולא אלהים, או יצורים מושלמים. מנהיגים ברמות הבכירות של ניהול לומדים שהצלחה איננה תוצאה של עוצמת השליטה בהתנהגותם של אנשים, ונקראים לפעול כמובילי שינוי, מפלסי דרך, מעצבי מדיניות ומחדשים. הם מתבקשים לגלות חזון, לקרוא תגר על מושגים ורעיונות קיימים, להעיז, להצית את רוח החידוש ולרתום את הסביבה הגועשת לפיתוח ארגוניהם לרמות גבוהות יותר.

הנה הקישור:

http://www.grouptraining.org.il/article.php?id=15

 

 

 

ואכן משה מתארגן מיד בהתאם:

כד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.  כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל-הָעָם--שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.  כו וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת:  אֶת-הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל-מֹשֶׁה, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם. 

 

עוד דבר קטן קטנטן כמו שאומר הנכד שלי, זוכרים את העלייה מתימן?

איך קראו לה?

" במאי 1949 עלה לשלטון בתימן אִמַאם חדש, והוא הִתיר ליהודי תימן לעלות למדינת ישראל. הוחל אפוא במשא ומתן עם הבריטים ששלטו אז בעדן, כדי לאפשר טיסות מעדן לישראל.
כך החל מבצע "מרבד הקסמים", שכונה גם "על כנפי נשרים". באותו מבצע הועברו רוב יהודי תימן לעדן ומשם הוטסו למדינת ישראל."( ויקפדיה)

מנין לקחו את השם? הנה לכם.

וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ( אלוהים בדברו אל משה  שמות יט , ד)

http://www.youtube.com/watch?v=QCbXeZFhU6Y

 

 

הפסוק הבא בפרק יט עורר בי מחשבות וגם זכרונות:

 

ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. 

 

רפידים, אתם זוכרים ביר גפגפה – הלו להתעורר, מלחמת ששת הימים זוכרים?

רק לי לא ברור איך הגיעו מרפידים להר סיני ממש משפט המעורר בי מחשבות שאולי בכלל הר סיני אינו ההר!!

אני נזכר בתקופה שלאחר המלחמה ההיא, הייתי אחרי שיקום מפציעה בקרב, והחלטתי לחזור ליח' שלי שהייתה בראס סודאר. אני זוכר שעמדתי בצומת שנקראה אז " המטרולוגית ( כן כן ליד בית דגן) משם היה הכביש עד סיני, ואני זוכר את הנסיעה לרפידים ואת הנסיעה הארוכה למחרת מרפידים לראס סודאר.

פעם בשלושה חודשים גם מקבלים חופשה לשבוע אבל היינו כמה קצינים ונגדים שהחלטנו להמיר את החופשה בטיול ג'יפים לסיני. טיול שכלל את סנטה קטרינה, שם אירחו אותנו בכבוד רב הנזירים, המנזר ממוקם בתחתית ההר הנקרא הר סיני. קשה לי מאוד לתאר את בני ישראל עושים מסע בפסוק אחד מרפידים להר כפי שמתאר הפסוק שציטטתי.

 

אבל הר האלוהים  הוא הר סיני ומשה נקרא להתייצב שם לקבלת פקודות.

 

ג וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה, מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. 

 

וכאן מתחיל שיעור אחר, שיעור בשיווק הנה:

 

ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.  ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

 

אני ממש לא מבין למה אלוהים צריך לשווק את עצמו.

זאת ועוד, אנחנו קוראים בפרשה את עשרת הדברות עוד בטרם נכתבו על האבן:

1. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. 

2. לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. 

3.  זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--          שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ

4.  כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ

5. לֹא תִרְצָח, 

6. לֹא תִנְאָף

67. לֹא תִגְנֹב

8. לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

9. לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ

10. לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. 

 

הרב סעדיה גאון אומר "בחכמתי כללתי בעשרת דברותי שש מאות ושלוש עשרה מצוות".

ובכן דברות אלו הן רק תוכן העניינים לשאר מצוות התורה.

 

חמשת הציוויים הראשונים עוסקים במצוות שבין אדם למקום המקבילים לחוקים, וחמשת האחרונים - במצוות שבין אדם לחברו המקבילים למשפטים. המצוות שבין אדם לחברו זוכות להרחבה ולפירוט בפרשה הסמוכה

 

בפרשה הבאה יבואו המשפטים החוקים והתקנות

 

 

לפעמים אני קורא פרשנויות על פרשת השבוע והנה מצאתי פרשנות מעניינת לענייני דיומא:

 

מצאתי בפרשנות של  ד"ר איתמר ורהפטיג

הפקולטה למשפטים

 

ונסיים בדוגמה של דין "יורד לשדה חברו". במשפט האנגלי, מי שמציל או משפר את רכוש חברו, אינו זכאי להשבת כספו; שכן אל לו להתערב בעניינו של הזולת - "ביתו של אדם הוא מבצרו". במשפט העברי אין אותה רתיעה מהתערבות כזו, אם כי לא תמיד היא מותרת לכתחילה. על כל פנים, שיטה ששוללת כל השבה של ההשקעה מעודדת ניכור בין אדם לחברו. שיטת התורה שמזכה בהשבה, חלקית או מלאה, תואמת לאמת: אם נהנית – תשלם. שיטה זו גם מגבירה את האחווה בין בני אדם, שכן אדם לא יימנע מלתקן ברז דולף של חברו מחשש שבעשותו זאת ייגרם לו הפסד כספי, כי יֵדע שהוא עתיד לקבל את ההוצאות שנגרמו לו (ראה ב"מ קא, ע"א, ובפוסקים שם).

מה ראיתי מיוחד כאן?

מי שמשפר משהו לחברו אל יצפה לתודה, שכן חברו מרגיש כאילו חדרו לו לרכושו הפרטי, וההשקעה שהשקעת במטרה לשפר ולעזור סופה תביא ניכור ביחסים בין אדם לחברו. והמבין יבין.

זאת ועוד מדברי הרמב"ם  " אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם"

"תלמיד שאינו הגון" מכֻוון כאן למי שאינו נוהג בדרך ארץ.

ומהי דרך ארץ אם לא נימוסים, ומהם נימוסים אם לא מקיימים את הפסוק אל תלך רכיל

ואל תדבר על חברך מאחורי גבו. למדנו במסכת אבות " שתלמידים שאינם הגונים אינם מדברים בנחת עם הבריות.

 

זהו אני מתקרב לסיום אחרי שהלאיתי אתכם ובטח התעייפתם

אבל הבטחתי בונוס:

קראתי בפרשנות של: ד"ר נפתלי דויטש על פרשת יתרו והאומנות היהודית על מארק שגאל וכך הוא כותב:

 

                                  

                                   

המסלול לאמנות יהודית

לפני  שמארק שאגאל התפרסם בכל העולם כצייר, הוא למד ב"חדר",  בכפר

הולדתו ויטבסק. את יסודות החומש עם פירוש רש"י שלמד שם, ובעיקר את

מדרשי אגדה השזורים בפירושו של רש"י, אפשר לגלות ביצירתו בכל שלבי

התפתחותה. אנו נדגים זאת כאן על ידי ציור שמן של מתן-תורה, במידות

x130194  ס"מ.    הציור  חתום על   ידי האמן,  ומתוארך  בכתב  ידו

"1950-1952"  ,ונמצא כיום באוסף פרטי בפריז.* נושא מעמד  הר  סיני

תואר  הרבה באומנות יהודית ובאומנות העולם, בדרך כלל על ידי  הצגת

מסירת לוחות הברית למשה רבנו העומד על ההר, כשבני ישראל  מצטופפים

למרגלותיו,  רגע!!  זוכרים היכן הפרופסור בן פורת נולדה? נכון בויטבסק!

איזה עולם קטן וצירוף מקרים.

 

 

 

התמונה  של  שאגאל מחולקת לשני משולשים שאינם שווים - על  ידי  קו

אלכסוני, החוצה את הציור מן הפינה השמאלית למעלה ועד הפינה הימנית

למטה. המשולש השמאלי  רחב  יותר  וכהה מאוד,  ודמות  משה המקבל את

הלוחות מתוארת בו בגוונים בהירים. הצבע הכחלחל של ידיו המורמות של

משה ושל גופו רומז אולי על הטלית העוטה אותו. מן השמים יוצאות שתי

ידיים אפורות, המושיטות למשה את לוחות הברית בצבע זהב מבהיק, שהוא

גם צבען של הקרניים הבוקעות מראשו של  משה. שאגאל בחר לתאר כאן את

הרגע  המיוחס,  שבו הלוחות מוחזקים בעת ובעונה אחת גם  בידיים  של

מעלה,  כביכול, וגם בידי משה.

 

סמוך  לפינה  העליונה  של המשולש הימני, שבו  מתוארים  בני  ישראל

המתייצבים בתחתית ההר, צייר שאגאל כלה ששמלתה הלבנה בולטת על הרקע

הכהה. שאגאל הרבה  לשזור תיאורי כלות ביצירתו, יש האומרים שהוא ממשיל את עם ישראל לכלה ואילו החתן הוא האלוהים

שאגאל  לא טרח לצופף דמויות רבות כדי להמחיש את מספרם הרב של  בני

ישראל במעמד  הר סיני; הוא גם לא ניסה לתת להן  מראה  הולם מבחינת

הזמן והתקופה. הוא  תיאר  אותן כאילו  היו  בני "השטייטל", העיירה

היהודית במזרח אירופה. גם  הם זכו  להיות  נוכחים באותו מעמד, והם

עומדים שם פעורי עיניים.

 

 

 

 

* מתוך Franz Meyer,Marc Chagall, Leben und Werk, Koln, 1961 p.508

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/eng/ytro/deutsch.html

 

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/yitro/doitch.html

 

 

שבת שלום