מה יש בדובי

בימים קרים אלה,כשדליה וייס ידידתנו כותבת על פו הדב,עולה במוחי השאלה,מה יש בצעצועי הדובים שמושכים את הילדים.

בשנים האחרונות עשו צעצועי פרווה בצורת כל מיני בעלי חיים,אבל הדב נישאר הצעצוע הקלאסי.

אפילו רבים מאיתנו,כשניזכרים בילדותנו,באיזשהו מקום בזיכרוננו עולה צעצוע הדב המסמורטט,או אצל בנות -הבובה.(וגם דב).הגדילו לעשות חברות צעצועים שיוצרות מלכתחילה דובים שניראים מעט מסמורטטים.

שירים רבים ניכתבו על דובים,סיפורים על זהבית ושלושת הדובים,פו הדב של מילן ,שעל פי המבוא לספרו כתב את הספר בהשראת צעצוע דב שהיה לו בילדותו.ובאנגליה מפורסם צעצוע הדב "פדינגטון".אפילו בחג האהבה בלט הדב שעל ביטנו היה כתוב ,משום מה דווקא באנגלית"אני אוהב(ת)אותך.(אולי משום שבאנגלית לאהוב זכר או נקבה  זה אותו הפועלLOVE ואילו בעברית יש אוהב ויש אוהבת.).

ראשית,הסיפורים והדב הזה עם הגופיה האדומה,החמוד עם הכרס השמנמונת,מגיעים מאזורים מיוערים,כמו מאירופה או יערות ארצות-הברית.

בסיפור הדובים שלנו,מהמיקרא ,הדובים לא נחמדים בכלל.הם טורפים ילדים(הסיפור עם אלישע)

באירופה ניתן לעיתים לראות צועני עם תיבת נגינה מרקיד דובים.

בואו נחשוב מה יש בצעצוע הדב שמשמח את הילד.מצד אחד הדב כמו ילד,בעיקר בספרו של מילן.הוא אוהב דבש וזה מה שהכי חשוב לו(גם הילד אוהב ממתקים.וזה מקרין על דמותו של הדב,שהיא מתוקה)מצד שני הוא שמנמנן,אולי כמו אבא או סבא וזה מעניק תחושת ביטחון.הוא היה עשוי לרב מפרווה,אז נעים לגעת בו.ולפעמים הוא היה החבר היחיד של הילד.

לפעמים נעקרה לדב עין או הצעצוע התלכלך.אבל הילד המשיך להיסחב איתו ולשחק איתו  עד שאמא כבר לא יכלה לסבול יותר את הליכלוך של הצעצוע והצורה .עד שהיה מסמורטט לגמרי.ואז לעתים"העלימה"אותו.(לא את הילד)

בעיקר בתקופה של חינוך נוקשה  ויוצרי הצעצוע העניקו לו בדרך כלל ארשת חמודה,ילדותית מעט אז הצעצוע היה נחמתו של הילד.(אני עצמי גדלתי בחינוך קפדני כזה,  אבל לי היתה בובה, לא דב).בספר של מילן קורים לדובי דברים רעים כמו לילד.הוא ניתקע כשרוצה לבקר חבר בגזע העץ ואינו יכול לצאת ולא להיכנס לבית החבר.תקלות שונות שילד ניתקל בהן.(לא בדיוק כזאת)

.אולי הדובי  העניק תחושת ביטחון לילד שישן איתו.

לדעתי כיום הדובים הוורודים  איבדו משהו מהקסם של הדובי החום או המסמורטט,אבל גם כיום ילדים אוהבים צעצועי דובים.אפילו בעידן הדינמי ,המטורף הזה של טאבלטים וטלפונים עם מישחקי-מחשב ו"ציפורים כועסות".

כבודו של הדובי במקומו עומד.

בתור נשים ,הילדות שגדלו עם הדובי,אנחנו אוהבות אצל הגבר שלנו את התכונות הנפשיות שהדובי העניק ,אבל לא את הפיסיות.עד כדי כך שאני מכירה נשים שקוראות לבעליהן"דובי"למרות ששמו אינו דוב.

פעם,כשלא אתבייש מעצמי,אקנה לחדר הקטן שלי דובי כזה חום,קטן,עם גופיה אדומה"שיהיה לנכדים כשיבואו לבקר".