פרק מספר ההשרדות שלי בשואה

באותו יום עמדתי על מרפסת ביתנו בפאלניץ על יד וארשה,מביט בשמיים ורואה להקות רבות של "ציפורים".נהייתי פתאום מאוד רעב ואמרתי לאימי "אמא " תני לי לחם בחמאה וסוכר [מאכל שהיה מאוד חביב עלי בימים ההם].היא נכנסה בצעד איטי למטבח והחלה להכין את הסנדוויץ' ואז פתחתי בצעקה "אמא בואי מהר ותראי כמה ציפורים יש בשמיים"אימי באה עם הלחם ביד הביטה למעלה ונתקפה באלם.אחרי דקה ארוכה אמרה לי "בני אלה לא ציפורים,אלה חיות טרף בדמות ציפורים,שבאו להרוג אותנו,בוא נתחבא,היא נכנסה מתחת לשולחן ואני נכנסתי לתוך הארון. הספקתי לשאול אותה "מי בא להרוג אותנו"? היא השיבה במילה אחת"הגרמנים".שמעתי את המילה הזאת בבית הרבה פעמים,אבל לא ירדתי לסוף דעתה.אחרי דקות ספורות שמעתי הפצצה כבדה על העיר וארשה ועל כל סביבותיה.קולות והתפוצצויות,שלא שמעתי קודם לכן,אבל אז ירדתי לסוף דעתה.שאלתי "איפה אבא עכשיו"?.תשובתה הייתה "אני לא יודעת".כעסתי מאוד,אבל הבנתי שהתחיל פרק חדש בחיינו.אחרי שהקולות והרעשים של המטוסים נרגעו,הסתכלתי דרך המרפסת וראיתי פצועים והרוגים,זאת הפעם הראשונה והכל היה הפוך ולא דומה למה שהיה קודם.צפיתי בפניה של אימי הן היו קפואות.הבנתי שאנחנו בבעיה רצינית.איך היא תפתר לא היה לי מושג. שאלתי אותה אמא,"נכון שזה יעבור מהר והכל יסתדר"? והיא השיבה "נכון עוד מעט אבא יבוא ויהיה כמו קודם".היא שתקה שתיקתה הייתה מוזרה,לא כתמול שלשום. לפתע היא אמרה לי [אברמק] זה כנויי "תהיה בשקט".הרגשתי שהכל השתנה.הרגשתי שיש לנו חיים חדשים.אחרים שלא הכרנו עד עכשיו.חיים של פחד ודאגה.חששתי ופחדתי לדבר,שמא היא תגיד לי עוד פעם שתוק.התכנסתי בתוך עצמי והפכתי להיות ילד אחר.יותר שתקן ופחדן.