רכבות הלילה.

תחנת רכבת נשכחת. אור רפה
הבליח מאשנב אחורי בתוך
האפלה הגוברת.

ספסל עתיק, על הרציף. לו
יכול היה לספר סודותיו, על 
גבות שחוחים שצנחו על משענתו.
דמעות אוהבים שזלגו לפני פרידה.
מסרי בני, בלי יעל, על חבלה והרג.

אלמוני, ללא גיל, חרושות פניו
כפני שדה טרם זריעה.
רכושו, מימיה, שמיכה צבאית
ישנה בשק יוטה בלוי, על גבו.
רק נערות לילה של חיילים, ידע.
הגיגיו, על פת הלחם הבאה.

נודד שבע מסעות. כבדו רגליו,
מדמה לשמוע הספסל קורא לו,
"בוא נודד עייף, תנוח אצלי מעט".
רגליו מובילות אותו במסילות
חייו השוממות, כמו מסילות 
הברזל, על אדניהן חתומות נעליו 
הבלויות.
הוא קם. נכנע לקול פנימי הקורא
לו לקום. 'קום. נוע, נוע, וגבונדו...

אור רפה הבליח מאשנב אחורי
בתחנת רכבת נשכחת...