גורקי אמן המילה

כאשר היה גורקי בן 20 לא רצה לחיות, רכש בפרוטותיו האחרונות אקדח וירה בחזהו, הוא החלים והמשיך את נדודיו.

הקוטביות הין האש היוקדת באמונותיו שאפשר לשפר את העולם, לבין חוסר התוחלת העמוק וחוסר הכח לחיות התקיים בחייו וביצירותיו.

הוא נולד ב-1868 בעיירה ניז'ני נובגורוד, על גדות הוולגה, וגדל בעוחלם חנוק מכאב, שעליו כתב באוטוביוגרפיה "ילדות" ובאחד הכרכים מספר הוא על סבתו הנערצת, שהיתה אנאלפביתית וזכרה בעל פה אלפי שורות מסיפורי הפולקלור הרוסי, כמו הפרחים כתב נשמעו מילותיה שופעות חום וצבעוניות.

גורקי היה נווד, צעד ברגל מהים הכספי לבסרביה, עבד באין ספור עבודות, היה טבח על ספינת קיטור של הוולגה, לכל מקום הגיע עם מזוודה מלאה בספרים.

ב-1898 פירסם 2 כרכים של סיפורים תחת השם החדש מקסים המריר גורקי, כולם אז החליפו שמות, אפשר גם להמציא היסטוריה חדשה אמר, ואדם חדש.

גורקי חש את רוחו של הרוסי הפשוט יותר מכל סופר אחר, כך אמר עליו טולסטוי. שנים לאחר מכן כאשר היה מוחזק במעון האר דקו במעצר כאשר הפסיק לאכול, אף על פי שאת שמה של עיר הולדתו שינו ל-:גורקי" מ-1932-1990, כמו כן כל גשר וחווה גם כן, תמונתו פורסמה על קופסאות סיגריות ועל קופסאות גפרורים, ואף על פי שגורקי היה השם שניתן למטוס בעל מוטת הכנפיים   הרחבים בהיסטוריה, הוא התרסק ב-1932.

גורקי כתב והמשיך לכתוב ולהתחנן להמתיק את עונ שם של אנשי הרוח האסורים.

את האדם החדש תיאר כסובייט, אגדם גדול, ספק אל, שנבנה למען כל המעמדות, גיבור פרומותאי שאש אהבת האדם בוערת בחזהו, בין הספק ןהאש     לבין החידלון המוחלט מוסיפים לקנן. בין האומץ של ההמונים שאין להם מה לאבד מלבד הכבלים, באחד מכתביו הוא כותב אתה הולך  ורואה רוח נושבת לקראתך, ומגרשת את האבק שהצטבר בנשמה.

ב"סיפור חורפי" שכיזב, נשתל רעיון שיחזור עוד אצל גורקי של העדפת התקווה השקרית, על המציאות המדכדכת.

כמה שנים מאוחר יותר ב-1902 כתב את מחזהו המפורסם "בשפל" על חסרי בית עלובים בימי הצאר האחרונים, שם הוא בוחן את הייאוש האמיתי, לעומת אשליית התקווה. תמיד היה לצד החלשים.

החלום הכיל תמיד את שבר, הוא בכל זאת שואל, אני רוצה לשאול אותך משהו, אולי יש איזה ספר בנוגע לסדרי החיים, שמורה איך לחיות? 

מעריצה אותו פעמיים פעם על שתמיד עמד לצד החלשים ופעם על סופר גדגול.