האהבה הראשונה שלי
האהבה הראשונה שלי
נויה ואני נפגשו במקרה, כשהיו בני חמישים לערך, בלוויה בקיבוץ. היא אמרה לי : "זכרתי אותך הרבה יותר גבוה". אני אמר לה: "אם היינו נפגשים ברחוב לא הייתי מזהה אותך". אחרי הלוויה היא שאלה אותי: "למה לא יצא כלום מהאהבה שלנו?"
בכיתה ח' הייתי מאוהב בה בטרוף כל השנה. הסתרתי את רגשותי מכולם, אולי מפני שלאף אחד בכיתתנו לא היה "חבר" או "חברה" בגיל הזה. שמתי לב שגם היא לא אדישה אלי, על- פי מבטיה החטופים, אבל מרוב בושה לא שוחחתי אתה כל השנה. זה היה הסוד שלי, ושמרתי עליו בקנאות, מפני חבריו וגם מפני אמי ואחותי שהייתי מאד קרוב אליהן. למעשה התביישתי בכוח הזה שהשתלט עלי בניגוד לרצוני.
נויה חזרה אלינו בסוף כיתה ז' לקיבוץ עם משפחתה, לאחר שנסעה מאתנו בסוף כיתה ג', לצרפת, לפריז. היא הייתה קצת שונה מהבנות שלנו. אביה היה ממקימי הכור בדימונה. אחיה היה כנר מצטיין. היא הביאה איתה ניחוחות זרים של העולם הגדול. היא ניגנה על פסנתר, היטיבה לרקוד, למדה היטב, הייתה מאד יפה, והיה לה צחוק פעמונים ששיגע אותי. רוב הבנים של הכיתה היו מאוהבים בה, דבר שלא ידעתי באותה עת, כי גם הם הסתירו זאת היטב.
חשבתי שזה יעבור לי עם הזמן, אך הרגשות האלו גברו מיום ליום. אפילו למשמע שמה – נויה– הייתי מתרגש.
ערב אחד בשלהי אותה שנה, ישבתי לבדי בחדרי ב"בית המשותף" שגרנו בו. והנה נפתחה הדלת, ונויה עמדה בפתח. היא הסתכלה עלי ואני הסתכלתי עליה.
היא אמרה לי: "אתה יודע שאני נוסעת עם משפחתי בעוד שבוע מהקיבוץ לתמיד. אנחנו עוברים לבאר-שבע. אני יודעת מה אתה מרגיש כלפי, וכך גם אני מרגישה כלפייך. אני לא מבינה מה קרה לנו, למה חיכינו כל השנה. ועכשיו אני צריכה לעזוב". דמעה נשרה על לחייה. "רציתי לומר לך שלום לפני שאני נוסעת" הוסיפה. היא נשארה עומדת ומחכה לתגובתו. הוא נשאר לשבת על מיטתו. אמרתי לה "שלום" קפוא. והיא הסתובבה, ויצאה מהחדר.
כן, אני יודע שמאהבה ראשונה בדרך כלל לא יוצא הרבה, אבל אני כועס על עצמי שכך נהגתי עד היום. היום היא כבר לא בין החיים.
איתן קליש
סיפור בגוף ראשון, מה שמקרב את הקורא לגיבור הסיפור. (נותר משפט כתוב בגוף שלישי: "היא נשארה עומדת ומחכה לתגובתו. הוא נשאר לשבת על מיטתו", וכן ממש בהתחלה "מפני חבריו". כנראה כך היה במקור, ובחרת לשנות ואלה השניים משום מה נשכחו.... )