חנה ואלקנה

חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)

כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני סיפור של אהבה כמעט יחידה במינה במקרא.

הסיפור של הזוג הזה בולט בייחודו בעיקר על רקע הנורמה המקראית שתפקיד האשה הוא להביא ילדים לבעלה ולגדלם.

לדעת מ. גרסיאל (חוקר שכתב הרבה על ספר שמואל) המחבר המקראי "שותף" לעמדתי. הוא מציג את שניהם כאנשים אצילים: "אלקנה בולט ביחסו האוהב המבין והמתחשב אל חנה, וחנה מתוארת כמי שיודעת כי גם בעת צרה גדולה יש לפנות רק לאלוהים בתחינה ובבקשת ישועה" (שמואל א', עולם התנ"ך, עמ' 20).

גרסיאל מוסיף כי אופיים האצילי של אלקנה וחנה בולט על רקע הדמויות האטומות והשפלות של פנינה ועלי. הראשונה מתנכלת בצורה שפלה ומרושעת לחנה, השני חוטא באטימות וחוסר הבנה.

גרסיאל מסכם: לאור הקונבנציה הספרותית (של הנגדת הדמיות האצילות עם הדמויות השפלות, הורים שכאלה דין הוא שיוולד להם בן הראוי לעלות במעלות הגדולה" (שם).

כדי לנתח את סיפורם של חנה ואלקנה, בחרתי להתייחס אל הסיפור הזה כ"סיפור קצר". סוגה זו של הסיפור הקצר היא הדומיננטית בסיפורי המקרא (יוצאים מן הכלל הם סיפורי יוסף, מגילת רות ומגילת אסתר שהם נובלות).

בסיפור קצר יש לעמוד על כמה מרכיבים: תמה, קונפליקט, עלילה, דמויות, ומסר, ואלו יהיו "הכלים" שלי להלן.

א. התמה מאד מוכרת מהאסופה המקראית – עקרות של אם הגיבור, והתערבות ה' להתרתה. הכרנו את התמה הזו אצל שרה, רבקה, רחל והורי שמשון. זוהי תמה מוכרת גם בספרות אוגרית הכנענית.

ב. הקופליקט בסיפור זה הוא כמובן העקרות, העובדה שלחנה אין ילדים, וחנה לא מוכנה להשלים עם כך. בכל סיפור קצר יש קונפליקט והעלילה עוסקת בהתרתו, לטוב או לרע. הקונפליקט של חנה קשה במיוחד בגלל שבחברה המקראית ייעודה של האשה הוא  לידת ילדים וגידולם. שלא כבימינו לאשה שאין ילדים אין טעם ומשמעות בחייה. היא איכזבה את בעלה, את הוריה, את החברה בה היא חייה. הטרגדיה של חנה מודגשת ע"י צרתה פנינה המתעללת בה, והעובדה שהיא אוטמת את אוזניה לדברי הניחומים של בעלה.

ג. העלילה כאמור אמורה לפתור את הקונפליקט, ולעלילה טובה דרושים מפנים מעניינים. בעלילת הסיפור ישנה אקספוזיציה של מצב שחוזר על עצמו כל שנה: 

וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי:

(ב) וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים:

(ג) וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַיקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַיקֹוָֽק.

העלילה ממש מתחילה במילים "ויהי היום". הסיפור מתאר לנו את ההתעללות של פנינה ואת ניסיונותיו של שאלקנה לנחם את חנה, בהראותו לה את אהבתו. אבל אז מגיע מפנה בעלילה – חנה הולכת לבדה, בלי לומר דבר לאלקנה לעבר אהל המועד.

המפנה הבא מגיע עם הנדר של חנה. לא ידענו שהיא הולכת לנדור נדר כל-כך קיצוני: "וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר יְקֹוָ֨ק צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה׀ בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־ אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽיקֹוָק֙ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ:"

המפנה הבא הוא כניסתה להריון ולידת בנה שמואל: " וַיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵיְקֹוָ֖ק שְׁאִלְתִּֽיו."

ושוב מפנה, חנה מפתיעה אותנו בנחישותה למלא את נדרה, דבר  שלא מובן מאליו, כאשר יש לך ילד אחד. מפתיע גם שבעלה תומך בהחלטתה: 

" וַיַּ֛עַל הָאִ֥ישׁ אֶלְקָנָ֖ה וְכָל־בֵּית֑וֹ לִזְבֹּ֧חַ לַֽיקֹוָ֛ק אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִ֖ים וְאֶת־נִדְרֽוֹ:

(כב) וְחַנָּ֖ה לֹ֣א עָלָ֑תָה כִּֽי־אָמְרָ֣ה לְאִישָׁ֗הּ עַ֣ד יִגָּמֵ֤ל הַנַּ֙עַר֙ וַהֲבִאֹתִ֗יו וְנִרְאָה֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְקֹוָ֔ק וְיָ֥שַׁב שָׁ֖ם עַד־עוֹלָֽם:

(כג) וַיֹּ֣אמֶר לָהּ֩ אֶלְקָנָ֨ה אִישָׁ֜הּ עֲשִׂ֧י הַטּ֣וֹב בְּעֵינַ֗יִךְ שְׁבִי֙ עַד־גָּמְלֵ֣ךְ אֹת֔וֹ אַ֛ךְ יָקֵ֥ם יְקֹוָ֖ק אֶת־דְּבָר֑וֹ."

עוברות שנים (בתקופה ההיא היו מניקים את הילד עד גיל שלוש), וחנה הולכת למלא את נדרה, ושוב זהו מפנה, כי אין זה מובן מאליו, ויתור על בנך היחיד: 

וַתַּעֲלֵ֨הוּ עִמָּ֜הּ כַּאֲשֶׁ֣ר גְּמָלַ֗תּוּ בְּפָרִ֤ים שְׁלֹשָׁה֙ וְאֵיפָ֨ה אַחַ֥ת קֶ֙מַח֙ וְנֵ֣בֶל יַ֔יִן וַתְּבִאֵ֥הוּ בֵית־יְקֹוָ֖ק שִׁל֑וֹ וְהַנַּ֖עַר נָֽעַר:

(כה) וַֽיִּשְׁחֲט֖וּ אֶת־הַפָּ֑ר וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַנַּ֖עַר אֶל־עֵלִֽי:

(כו) וַתֹּ֙אמֶר֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י חֵ֥י נַפְשְׁךָ֖ אֲדֹנִ֑י אֲנִ֣י הָאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְקֹוָֽק:

(כז) אֶל־הַנַּ֥עַר הַזֶּ֖ה הִתְפַּלָּ֑לְתִּי וַיִּתֵּ֨ן יְקֹוָ֥ק לִי֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתִּי מֵעִמּֽוֹ:

(כח) וְגַ֣ם אָנֹכִ֗י הִשְׁאִלְתִּ֙הוּ֙ לַֽיקֹוָ֔ק כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה ה֥וּא שָׁא֖וּל לַֽיקֹוָ֑ק וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁ֖ם לַיקֹוָֽק:

הקונפליקט עדיין לא הסתיים, כי שוב חנה נותרה ללא ילד. אבל מחבר הסיפור טורח שיהיה לסיפור סוף טוב, כי איך אפשר שצדיקים כאלו יהיו אומללים בסוף הסיפור ?

וּבֵרַ֨ךְ עֵלִ֜י אֶת־אֶלְקָנָ֣ה וְאֶת־אִשְׁתּ֗וֹ וְאָמַר֙ יָשֵׂם֩ יְקֹוָ֨ק לְךָ֥ זֶ֙רַע֙ מִן־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את תַּ֚חַת הַשְּׁאֵלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖ל לַֽיקֹוָ֑ק וְהָלְכ֖וּ לִמְקֹמֽוֹ:

(כא) כִּֽי־פָקַ֤ד יְקֹוָק֙ אֶת־חַנָּ֔ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד שְׁלֹשָֽׁה־בָנִ֖ים וּשְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת וַיִּגְדַּ֛ל הַנַּ֥עַר שְׁמוּאֵ֖ל עִם־יְקֹוָֽק: ס: (שמואל א פרק ב).

זהו סוף העלילה, כי הקונפליקט זכה להתרה מלאה. 

הדמויות - ועכשיו נעבור אל הדמויות. הדמויות בסיפור הקצר ואולי גם ברומן מאד חשובות, כי הן נושאות על גבן את הערכים שהמחבר רוצה להעביר לנו. נעסוק רק בחנה ואלקנה, ולא בדמויות הנגדיות – פנינה ועלי – הנושאות עימן איכויות שליליות.

אלקנה – אלקנה להבנתי הוא בעל אוהב מבין ומתחשב, ואהבתו לחנה היא אהבה מושלמת, כלומר "אהבה שאינה תלויה בדבר". נזכר ביחסי רחל ויעקב כאשר עוברות שנים ורחל לא נכנסת להריון: 

" (א) וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־ אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי:

(ב) וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן: (בראשית פרק ל)

אלקנה מפריד לגמרי את יחסו לחנה משאלת הפריון, בניגוד לנורמות המקראיות. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר, וכך אני תופס אהבה אמיתית. שנה שנה הוא עולה איתה לשילה, ומראה לה כמה הוא אוהב אותה: 

 (ה) וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַֽיקֹוָ֖ק סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ:

(ו) וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָֽרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְקֹוָ֖ק בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ:

(ז) וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית יְקֹוָ֔ק כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל:

(ח) וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים:

יש האומרים בדברים האחרונים האלה הוא מגלה טיפשות ואטימות וחוסר הבנה לליבה של חנה. אני חושב שזאת פרשנות לא נכונה. אלקנה מבין את כאבה של חנה, והוא מנסה לנחמה ככל יכולתו. ומה הוא יכול להגיד לה במצב כזה? הוא מנסה לנחם אותה ככל יכולתו ולהבטיח לה את אהבתו לנצח, והוא לא "מתעייף", ונפשו לא קצה  באשתו המצוברחת, וכך שנה אחר שנה.

ויש לי שבחים נוספים לאיש היקר הזה. שימו לב כיצד הוא מכבד את נדרה של חנה, למסור את בנה היחיד למקדש. איננו שומעים שום תלונה מפיו, ולהיפך, הוא מעודד את חנה לקיים את נדרה: 

וַיֹּ֣אמֶר לָהּ֩ אֶלְקָנָ֨ה אִישָׁ֜הּ עֲשִׂ֧י הַטּ֣וֹב בְּעֵינַ֗יִךְ שְׁבִי֙ עַד־גָּמְלֵ֣ךְ אֹת֔וֹ אַ֛ךְ יָקֵ֥ם יְקֹוָ֖ק אֶת־דְּבָר֑וֹ וַתֵּ֤שֶׁב הָֽאִשָּׁה֙ וַתֵּ֣ינֶק אֶת־בְּנָ֔הּ עַד־גָּמְלָ֖הּ אֹתֽוֹ:

חנה – חנה היא גיבורת-על בעיני. היא לא משפילה עצמה לענות לפנינה. היא מחליטה על דעת עצמה לנדור את הנדר מרחיק הלכת שלה. היא מתמודדת עם הכוהן הגדול באומץ. 

אף אחת מן העקרות במקרא לא נדרה נדר שכזה. אף אחת לא עשתה מעשה שישפיע על האל. שרה, רבקה ורחל חיכו שהאל ישנה יום אחד "את דעתו" וייפקדן. אבל חנה מבינה שהיא צריכה לעשות מעשה שישפיע על האל, שהיא צריכה להעלות לקרבן את הדבר ההכי יקר לה – את הבן שיוולד לה, ורק אז תזכה בו. והיא עושה זאת, ואני בטוח שליבה נקרע בתוכה כאשר היא יודעת שבנה הקטן מבלה את שנות ילדותו במקדש הרחק ממנה, ומשהו מכאבה מעביר אלינו (ואלי) המחבר המקראי:

 " וּשְׁמוּאֵ֕ל מְשָׁרֵ֖ת אֶת־פְּנֵ֣י יְקֹוָ֑ק נַ֕עַר חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד: 

(יט) וּמְעִ֤יל קָטֹן֙ תַּעֲשֶׂה־לּ֣וֹ אִמּ֔וֹ וְהַעַלְתָ֥ה ל֖וֹ מִיָּמִ֣ים׀ יָמִ֑ימָה בַּֽעֲלוֹתָהּ֙ אֶת־אִישָׁ֔הּ לִזְבֹּ֖חַ אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִֽים: (שמואל א פרק ב).

המסר של הסיפור – ברור שהמסר הוא קודם כל מסר דתי – האמן בה', התפלל אליו, הבטח לו תמורה – והוא יעזור לך. אבל יש גם מסרים הומניסטים: אהבה כזו כמו זו של אלקנה אני מציע לכולנו לאמץ. אומץ כמו של חנה שאחזה את השור בקרניו, שלא הססה לעשות מעשה, להקריב את היקר לה, על כולנו לאמץ. האצילות שבה יחסי בני הזוג מתנהלים – איפה ישנם עוד אנשים כאלו?

ובכל זאת נכמרו רחמי על שמואל הקטן שצריך לראות את אמו פעם בשנה, ולהשאר אח"כ במקדש עם בניו המגעילים של עלי.