שנינו יחד

רק אני לא ויתרתי על התקוה לא להזדקן לבד?

כי לפעמים כשאני מביט סביבי אני כבר כמעט ולא רואה את זה.

רואה זוגות חיים הרבה שנים באומללות. אני לא קורא לזה "ביחד".

רואה אנשים מפלרטטים,מנהלים קשרים שטחיים,חד פעמיים.. כל מיני סטוצים,"ערה",... לא יודע כי כבר הרבה שנים

שלא הגעתי אפילו קרוב לדברים האלה.

ויש את כל הידידות שלי שהן גרושות/חד הוריות ומעולם לא שאלתי אותן "יש לכן מישהו שאתן לא מדברות עליו?" "ויתרתן על התקוה?"

לי יש שתי בנות שמנהלות זוגיות טובה כבר תקופה ארוכה.

ההורים גרושים והן בגילן הצעיר כבר בחרו ויש יציבות רגשית בחיים שלהן.

אני הקדשתי הרבה שנים וגידלתי אותן ואולי אפילו השתמשתי בהן כתירוץ שלא לנסות שוב ולבנות פרק ב'.

מה הרווחתי? חופש

מה הפסדתי? תחושת ריקנות ובדידות והתחושה הזו לא נעלמת לעולם ולא משנה כמה אנשים יהיו סביבי...כי הריקנות והבדידות היא בתוכי,לא בחוץ!

כבר כמה חודשים שאני משוטט לי באתרי הכרויות אבל אני לא מרגיש שהנשים שאני פוגש שם רוצות זוגיות באמת.

זו מסקנה שאני מסיק כי גם כשיש איזו חיבה הדדית לרוב השיחה לא מתקדמת,כמעט לעולם לא נקבעת פגישה...נראה כאילו משהו מתמסמס.

אז אולי זה אני... כן,אני עדיין קצת בהלם שם ובטח מהסס מאוד.

אבל כשהצד השני כמעט לא סופר אותי זה רק מחליש אותי עוד יותר.

אני יודע שאני גבר טוב.

לא הכי יפה אבל גם לא הכי מכוער.

חוש הומור ציני קצת  אבל נחמד.

נוראי בשיחות סמול טוק ורכילות אבל מצוין בשיחות עומק על החיים.

ביישן,פסיבי אבל מלא חום ועם יכולת אינסופית להרגיש,לחבק,לנשק ולהרעיף כל כך הרבה אהבה.

לא תמיד אני מצליח לגרום אושר אבל לאהוב קל לי ממש.

אני יודע שיש לי מה לתת ולא מרגיש שיש מישהי בצד השני שרוצה לקבל.

אז נכון,אף אחד מאיתנו כבר לא צעיר.

במשך השנים אנחנו הופכים יותר פגיעים ולא רוצים להתאכזב.

אבל איך אפשר להגיע לאן שהוא אם לא פוסעים צעד קדימה?

בעוד כמה חודשים ימלאו לי חמישים ואז כנראה אהיה רשמית מתאים יותר לאתר הזה.

אני חושב שאני נמצא פה כי אין פה את כל הרעש והצלצולים שיש באתרים אחרים.

באתרים כמו "הלב" או "טיולים ואגדות" אני רואה רק טיולים ומסיבות.

אני לא אוהב טיולים ואני לא אוהב מסיבות.

אני טיפוס די ביתי.

יכול להנות מסרט טוב אבל לא חייב ללכת לקולנוע.

יכול לצאת לארוע מוסיקה אבל בהחלט מעדיף, קריוקי או שירה בציבור על פני מופע המונים של שלמה ארצי בקיסריה.

כל מה שהייתי רוצה זו חברה לחיים.

אישה שיש לה חיים שלמים אבל מחפשת כמוני חבר לחלוק איתו חוויות,שיחות,חיבוקים וכל מה ששני אנשים יכולים

לעשות אחד עבור השני כדי שיהיה להם טוב יחד.

אני מנסה להבין אם אני עושה משהו לא נכון.

ככל הנראה השלב הבא שלי יהיה להתייעץ עם פסיכולוג.

אני בכלל לא בטוח שאקבל ממנו את התשובות אבל אם לפחות אבין איפה הבעיה שלי.

עוד מעט אהיה בן 50 ואני לא רוצה להזדקן לבד.

לא רוצה!

הנה אני כותב את זה שחור על גבי לבן הכי ברור שיכול להיות...

כבר למדתי שזוגיות פירושה גם ויתורים כי בזוג יש לך קצת פחות חופש וברור שהאושר שלה לפעמים צריך לבוא קצת על חשבון האושר שלך(משתדלים שיהיה כמה שפחות)

אבל אני לא מוכן לוותר על התקוה שלא לומר האמונה שצריכה להיות מישהי אחת...מספיקה אחת שאוכל לאהוב אותה אהבת עומק,

אהבה מכל הלב ושזו תהיה אהבה טובה...כזו שבאמת גורמת לשנינו אושר.

בשביל זה אנחנו צריכים להכיר אחד את השני ואז כמובן לבחור אחד בשני.

להחליט,ולתת ללב שלנו רשות לאהוב חזק,לאהוב עד הסוף.

אצלי זה קיים ובועט כל הזמן.

יש לי ידידות שאפילו חיוך קטן שלהן מזניק את דפיקות הלב שלי למעלה ואז אני יודע כמה קל וטבעי עבורי להרגיש.

תמיד חשבתי שזה בעצם החלק הקל בזוגיות...להרגיש.

הקושי הוא לחיות יחד,לותר אחד למען השני בלי להרגיש שאתה משלם מחיר יקר ומקריב מחייך.

זה כנראה דורש התאמה מסוימת ואף אחד מאיתנו לא יודע מה שם נכון ומה הנוסחה.

אבל באוירה כל כך פסיבית לאן נוכל לצמוח?

לפני כמה ימים מישהי שלחה לי "הי" באחד האתרים.

עניתי "הי" הוספתי את שמה ואפילו הוספתי סמיילי כדי להפשיר קצת את הקרח.

תשובתה היתה... "הי",שוב בדיוק כמו מקודם...יבש לגמרי.

זהו,שם הדיאלוג הסתיים.

אני שואל את עצמי "מעניין עם כמה גברים היא התכתבה באותו רגע?"

אני כנראה הייתי רק פסיק קטן ופסיקים אפשר למחוק.

אלה מחשבות שמעציבות אותי מאוד.

אבל אם לא אתרי הכרויות אז מפגשים קבוצתיים ושם צריך להיות חזק בסמול טוק ושוב...שיחה קצרה והיא מיד הולכת לדבר עם מישהו אחר.

הלב מתעקש "זוגיות,אהבה,לא להזדקן לבד".

מה שקורה בפועל קצת מייאש.

כשאני עסוק אני מצליח יותר לגרש מחשבות כאלה.

היום לא הייתי כנראה מספיק עסוק ולכן המחשבות והרגשות עלו והעיקו.

כתבתי....שחררתי קצת...

יום הולדת 50 אולי יהיה יום הולדת רע למרות הכל :(