תחוושת המיאוס

המיאוס בשיח הציבורי ובאלימות המילולית והפיזית מביא אנשים לומר נמאס לי לחיות כאן. ומחפשים אזרחות במדינות אחרות גם במדינמותץ שהשתתפו בהשמדת יהודים.

מה קרה לנו? בעבר היינו יותר אדיבים היתה יותר סולידריות והיהנ פחות שיח אלים המביא פעמים לתגרות ידיים, מדוע אנחנו מאוחדים רק כאשר הסירה עומדת לטבוע? רק כאשר פורצת מלחמה או ארוע טראומתי אחר.

איך וכיצד מנפים את רגשי הזעם והגזענות שמפעפעים בחלקים גדולים של האוכלוסיה, כן ישנה ישראל שניה, למה חשוב לנו כל כך המוצא, צבע העור  והשפה, כמובן שאנחנו מתנשאים, האם באמת אנחנו עליונים או שרק נדמה לנו? כיצד מיישבים את הפער התרבותי? איך מחזירים את המדינה לאיזון ולסולדריות שפעם זה היה סוד כוחה.

אנחנו בני הדור המבוגר יש לנו קנה מידה להשוואה, והיא צורמת, אנחנו מגדלים דור של צעירים שאינם מכירים מציאות אחרת

של תשוקה אובססיבית לכסף, של נצלנות, אלימות ודורסנות היכן כל הערכים שגדלנו עליהם? נרמסים על ידינו.

חסר לנו מנהיג אמיתי אמיץ ישר דרך וסופר את המוחלשים של החברה, כמה חסר, כאשר אנחנו מתבוננים למעלה אל חברי הכנסת זו קריקטורה, האם זו מנהיגות?

היכן מנהיגותו של בן גוריון לוי אשכול משה שרת (חבל שלא הלכנו אל חזונו של ב"ג ליישב את הנגב כגן פורח ובמקום זאת אנו משקיעים מיליארדים בהתנחלויות) כמה חבל  וכמה מקומות עבודה יכולים היו להציע פספוס. היכן הם אותםפ המנהיגים שיחזירו לנו את אותה התמימות אותם הערכים שטבעו במים מזוהמים של שחיתות מירמה ועושק,  היכן החזון של אותם המנהיגים? היכן הכבוד? היכן האהבה והיכן הערכים שעליהם גדלנו.

שום ממשלה לא הביאה  אותנו אל עברי פי פחת כפי שעושה המנהיגות הנוכחית

הפערים הבלתי נסבלים בין העשירון העליון לךבין העשירון התחתון. והמחירים המאמירים מדי יום.

אין ספק שהאלימות שנמצאת בכל פינה, והיעדר הסולידריות מביא אתו גם את תחושת המיאוס.