מומחה במערכות יחסים קצרות מחפש להתקדם שלב

ב' בן 60, גרוש כ-10 שנים, מומחה במערכוֹת יחסים קצְרות טווח.

"אני לא יודע איך לעלות שלב" הוא אומר.

אני יודע להתחיל עם אישה שמוצאת חן בעיני, אני יודע איך לגרום לה שתגלה בי עניין, ואני יודע איך לגרום לה שתירצה לשכב איתי. אז אנחנו שוכבים, ואנחנו יוצאים ביחד לבילויים, ואנחנו נוסעים ביחד למלונות בארץ ולפעמים גם לחו"ל (בטח שאני זה שמשלם), אבל אני אף פעם לא מצליח להגיע ליחסים עמוקים יותר. הכל שטחי כזה."

"מה הכוונה שטחי?" אני שואלת.

"את יודעת, בהתחלה אני משקיע, כותב לה בכל בוקר וואטצאפ של 'בוקרטוב', בערב כותב לה 'לילטוב', משחק אותה מתעניין, כי אני יודע שזה מה שנשים אוהבות, אבל כמה זמן אני יכול להמשיך לשחק אותה?

אחרי כמה זמן היא שולחת וואטצאפ, ואני לא עונה כי אני עסוק בעבודה, ואז היא נעלבת, ואז אני צריך לשחק אותה מתנצל, כי קבענו לצאת למסעדה בערב, ולא בא לי לריב איתה לפני המסעדה, ואחרי כמה שבועות פשוט נמאס לי ממנה, אבל אני לא אומר לה אתזה, אלא פשוט לאט לאט מתפוגג לה מהחיים…"

לפני שאני ממשיכה, אני צריכה לספר לכם כמה דברים על ב'. הבנאדם  נולד בשביל להצליח. כל דבר שנגע בו הפך לזהב, לפחות מנקודת מבטו. בנה את עצמו לאט-לאט ובחריצות, הצליח לו בלימודיו האקדמיים, הצליח לו עם האישה, הצליח לו עם הילדים והצליח לו מאד-מאד-מאד מבחינה כלכלית. הבנאדם לא ידע כישלון מהו.

הנישואין שהסתיימו היווּ, מבחינתו, את הכישלון הכמעט יחיד בחייו, אבל במהלך השנים הוא למד להסתכל על הדברים החיוביים שיצאו לו מהגירושין, והכוונה בעיקר לקשריו עם הנשים החדשות שנכנסו ויצאו מחייו, למרות שאף אחת, מבחינתו, לא הצליחה להעניק לו את תחושת הביתיות והביטחון שהעניקה לו אשתו.

"קוראים לזה אינטימיות" אני אומרת לב'. "השלב הזה שאתה לא מצליח להגיע עם נשים, הוא שלב האינטימיות, שקשור לכּנוּת, לפתיחוּת אמיתית, ולהבעת רגשות.

אבל כשאתה מתחיל את הקשר עם "לשחק אותה" בחיזור, ו"לשחק אותה" מתנצל, שום כנוּת לא יכולה לצמוח מכאן, וכשאתה מסיים את הקשר ללא שיחת פרידה ברורה, הרגשות היחידים השולטים בך הם פחד וחוסר אמפתיה. 

אני מכירה את ב', ויודעת עד כמה קשה לו לזהות ולהודות בדברים שהוא לא כלכך מצליח בהם.

"תגיד", אני שואלת אותו, "האם במהלך יחסיך עם נשים, סיפרת להן אי פעם על פחדים שֶׁמְּשַׁתְּקִים אותך? האם נתת להן לראות אותך חלש ושביר? האם יצא לך לבכות לידן, או לצחוק על עצמך וחולשותיך, או שלכל אורך היחסים שידרת כוח ועמידוּת ואגוֹ, ואֶת זה שאתה הכי כמעט מושלם בעולם?

כי אתה יודע, הפתיחוּת הזאת, החשיפה האמיתית של הבתוכו שלך, באופן הכי אותנטי וכֵּנֶה, הם אלה שיוצרים את האינטימיות, ומשדרגים באופן משמעותי את הקשר.

"האמת" הוא עונה לי, "אני לא חלש, אין לי פחדים שמשתקים אותי, אני לא בוכה, והכי אין מה לצחוק עלי בעולם, ככה שיוצא שאם כבר אני צוחק על מישהו, זה בדרך כלל רק על אחרים".

אני מסתכלת עליו בחמלה ונאנחת.

"אתה גם מאד מוּדע לעצמך" אני אומרת בציניות, ובליבי תוהה אם אדם בן 60, שמפחד להתחבר לעצמו האמיתי, יצליח אי פעם להתחבר באופן אמיתי למישהי אחרת.