בעל הכנף

כי-חנם, מזרה הרשת-- בעיני, כל-בעל כנף.

מרחב המחיה שלי הולך ומצטמצם. מצד אחד החקלאים מתפשטים על יותר ויותר אדמות, ומצד שני יותר ויותר בדווים נודדים לאזור הנגב המערבי. שלא להזכיר  שטחים בשימוש הצבא מסיבות ברורות.

שנים, אני שוכן כאן בטבע, מגדל לי גידולים שונים. יש לי נאת מדבר קטנה וחביבה כמה כלבים וצאן. ברחתי מהחיים האורבאניים, מהתחרות ומלחמת הקיום, ומעוד כמה דברים. נכון, אולי מי שמחפש אותי או זו שמחפשת אותי יקראו דווקא את הסיפור הזה ויגיעו אלי אבל זה בטח יהיה סיפור אחר.

כולם רוצים לחזור לטבע, זה נשמע להם רומנטי. אני מצליח גם להגשים את החלום הזה וגם להתפרנס מזה. כן, באים מטיילים ורוצים ללון בטבע וגם לזכות בארוחת בוקר כפרית מדברית כזו של לבנה עם זעתר יוגורט צאן, פיתות וזיתים.

 בהתחלה סלדתי מכך, לא בשל הרצון שלי לבדידות, או החשש שיספרו ידברו וימצאו אותי. אלא גם מפני שיחקו את המפעל שאני מקיים כאן.

את החירבה שלי רכשתי  דווקא ממנהל מקרקעי ישראל. זה לא היה פשוט אבל היו לי קשרים נכונים. כך רכשתי גם שטח אדמה תוך התחייבות לגידולי שדה על מים מליחים או מי תהום מקומיים. כמובן שמקורות לא מספקים מים לנקודה עם תימהוני במדבר. האמת שהתכוונתי לגדל עשב, למי שמבין בזה. חשבתי שאף אחד לא ישים לב לתימהוני שחי במקום לא מקום. אלא שעם הזמן, חששתי בשל המטיילים שבאו לסביבה. למענם גם פתחתי כמה אוהלים ללינת מדבר כפי שכבר סיפרתי לכם.

החיים במדבר הם שלוות נפש אמיתית. בלילות אתה שומע את קולות התנים המייללים, הכוכבים נותנים לך את אותות הימים הבאים. ואפשר לשבת שעות ללא הפרעה ולשרטט מפות. בבוקר צונן מעיר אותך השכווי ולאחריו געיית הצאן.

אני אף פעם לא מצליח להבין איך התרנגול הזה שולט בתרנגולות ואין לו בכלל בעיות. אני רק לקחתי פרגית נוספת מהצד וכבר הייתי צריך לברוח למדבר מרוב הרעש.

בנאת המדבר שלי היו כמה עצי דקל שהניבו פרי. ואם יש דקל יש מים באדמה כך שהשטח היה מלא ירקות שונים. פרנסה לא הייתה לי מכל הפרויקט הזה והתחלתי מגשש בקיבוצים בתור שומר שטחים.

עד לאותו לילה בו הכלבים נבחו והחל רעש רחש באוויר.

כנראה שאלוהים שמע תפילותיי ושלח לי את השליו. בעצם להקת שלווים עצומה נחתה כאן. מיד הבנתי את ההזדמנות העסקית ששלח לי היושב במרומים, ובדרכים לא דרכים כיוונתי אותם לתוך האוהלים שהחלו לשמש כלולים.

למחרת היום כבר היו בידי  רשתות אותם מתחתי בין עצי הדקל, וגם התחלתי להקים לול. זה כמובן חייב אותי לשתף יזם מסוים אבל הייתה גלומה כאן הזדמנות

עליה לא חשבתי.

השלווים נחתו בלהקות בכל שחר של בוקר חדש, הם היו נאספים על ידי מוכנסים ללולי הרשת ומשם נארזים בארגזי קרטון מחוררים ועוברים לסוחר.

הכל היה טוב ויפה עד ליום שהגיעו פקחי המשטרה הירוקה ועשו את הבלגאן שלהם.

המפעל של השלווים התמוטט לי, כנראה שנחזור לחיים האורבאניים