כשהבדידות מרימה את הראש
מסתכל עכשיו ורואה שהבלוג האחרון שלי באתר היה לפני חצי שנה.
זה לא אומר שמאז היה לי טוב אבל כל הטרפת הזאת עם הקורונה, העובדה שלקחו ממני הרקדות,חברים,חיבוקים והשיא... העבירו אותי לעבוד מהבית... עוד יותר בודד.
ואני חרוץ, אל תראו אותי ככה...
יש לי מטרה למצוא זוגיות רצינית.
כל היום מדפדף בין שלושה אתרי הכרויות... לפעמים אפילו מקבל אומץ ופונה.
ברוב המקרים זה מגיע לשיחת טלפון... אולי הליכה בפארק יחד ו...זהו, שנינו חוזרים לבדידות שלנו בבית.
ממש ברגע כתיבת שורות אלה צפצף הטינדר "אפשר שוב להתחיל לדפדף".
ואני אפילו לא יודע מה אני מחפש באתר הזה כי אני פחות בעניין קשרים מזדמנים ובאמת מחפש משהו רציני.
אבל כשאתה בודד אתה חושב לעצמך... טוב, אולי לפחות נתחבק לכמה שעות, משהו קצר , קצת חום של אישה, קצת מגע...
אתה מתפשר כי אין לך כלום וכשאין לך כלום אתה מוכן לכל הפירורים שיזרקו לך.
ממש כמו אדם מורעב... מורעב רגשית... תמיד מורעב רגשית...
בוא נדבר דוגרי, צרכים פיזיים יש לנו דרכים לספק.
חיבוק אי אפשר, אנחנו לא יכולים לחבק את עצמנו.
ויש רגעים שזה כל כך כואב בלב שאני כמעט יכול להרגיש את הכאב שבבדידות.
עד כדי כך...
לא,זה לא יגרום לי לבכות... אני בוכה רק בסרטים כנראה ולפעמים בשירים שמרגשים אותי במיוחד.
אבל בפנים אני מרגיש שהלב נקרע.
אז חשבתי קצת והחלטתי לכתוב את הפוסט הזה.
אני יודע שמחר אחזור לאתרי ההכרויות כמו הנהג הזה שתקוע בבוץ ולוחץ יותר ויותר חזק על הגז עד שהאוטו סוף סוף יצא משם.
ככה אני... מדפדף ומדפדף ועובר על עשרות ואולי כבר מאות תמונות של נשים יפות.
ולפעמים אני באמת לא מבין.
הרי יש המון נשים שמרגישות בודדות כמוני.
אז למה המצב הזה נמשך?
זה בכלל לא הגיוני.
טוב,נכון... צריך קצת להרגיש נוח פיזית עם האדם,מעט משיכה,לאהוב את האופי ...אז לא כל אחד עם כל אחת... צריך קצת התאמה.
אבל אני לא מרגיש שאף אישה באתרים האלה באמת מתאמצת.
כשמתאמצים אז לא חוקרים יותר מדי בהתחלה אלא להיפך "קודם כל ניפגש, אחר כך נראה איך זה זורם..."
אבל הנשים שאני פוגש מוותרות מהר.
ואני יודע קצת מה נקודות התורפה שלי ... לא מצטיין בסמול טוק, יש עודף משקל(לא קיצוני אבל יש), הבנות עדיין גרות בבית(למרות שהן גדולות ועצמאיות לגמרי)...
אבל אני גם יודע מה הנקודות החזקות שלי.
אני נקשר מהר,אני אוהב עם כל הלב, אני נותן כל כך הרבה מעצמי שלפעמים אני אפילו קצת שוכח לקחת, אני מעניין אם מדברים איתי על הדברים הנכונים, אני חכם מאוד, שנון, קצת ציני לפעמים, שרוט במובן החיובי.
אלה דברים שאני מאוד אוהב בעצמי וכן...אני חושב שיש לי יכולת לגרום אושר לאישה ולהתמסר אליה בקשר זוגי.
אני בטוח בזה.
אבל משהו בשיווק שלי לא מצליח... זה לא עובר...
כנראה קרוב הרגע שאצטרך לערב איש מקצוע.
פסיכולוג או מומחה אחר לזוגיות במטרה להבין האם הבעיה היא בתקופה המשוגעת הזאת או שהבעיה בי ואולי כל התשובות נכונות.
מה שבטוח... יש רגעים קטנים... שמפחידים אותי מאוד.
רגעים כאלה שמחשבות הרסניות מתגנבות.
מה יהיה אם אמות בודד לגמרי? מה יהיה אם לעולם לא תהיה לי עוד אהבה טובה?
מחשבות באות ומחשבות הולכות אבל כשהן באות אני מרגיש כאילו קיפלו אותי ודחסו אותי בקונכייה של שבלול דחוס דחוס.
מרגיש קטן כל כך וחסר אונים לגמרי.
טוב, הבלוג הספציפי הזה לא יגלה לי את האושר.
ממש כמו פוסטים קודמים הוא מצליח לעשות רק דבר אחד - טיפה טיפה לשחרר חלקית מועקה נפשית גדולה שרובצת על הלב.
זה כנראה הצטבר אצלי בחודשים האלה ועכשיו אני כותב וכותב...
הראש שלי מתעלם מהלב המתייסר
"זאב,הצבת לעצמך מטרה למצוא זוגיות, כמו שקראת לזה "מישהי להזדקן איתה" ואתה לא תרים ידיים עד שתגיע אליה"
שומעים? זה הראש שמדבר...אצלו אין סנטימנטים...רק מטרה ונחישות להגיע אליה.
בזכותו אני פעיל כל כך בכל אתרי ההכרויות כי אני יודע שלוותר זה לוקסוס שאני לא יכול להרשות לעצמי.
טוב שהראש מנהל אותי רוב הזמן כי בלעדיו כנראה הייתי מתרסק נפשית.
אבל הלילה הלב כבר הכאיב יותר מדי והמילים האלה נכתבו משם... מהלב...
זה יספיק בינתיים...
נראה עם איזו הרגשה אקום מחר בבוקר.
אני שמח שהאתר הזה קיים.
לא ממש הבנתי איך להשתלב פה חברתית בכל הפעיליות אז אני לא משתלב בכלום.
אבל לפחות יש לי את הבלוגים...
זה מקל קצת
לא מסתובב עם רשימות מכולת כי למדתי שאין לי מושג מה באמת נכון לי.
מעדיף להכיר,להרגיש את החיבור ולתת לדברים לקרות מעצמם...
לזה צריך אתר מסוג אחר כנראה.
בהצלחה.
https://www.youtube.com/watch?v=0O8m0mMDpHw
בהצלחה לכולנו