ארבעת האמהות

בעקבות אסון המסוקים ב-1997 הוקם הארגון של ארבעת האמהות להוציא את החיילים ששירתו בלבנון, ההרג היה יומיומי זו היתה מציאות בלתי נסבלת, היום הנורא בנפילת עשרות הצעירים מהמסוקים.

מירי סלע רונית נחמיאס זהקרה ענתבי ואורנה שמעוני,הן הפגינו יצאו לרחובות, דפקו על דלתות הפוליטיקאים, נכנסו לאולפני הטלוויזיה, דרשו להפסיק את מטווחי הברווזים, הן התחילו מעטות וסחפו אחריהן עוד אמהות גם אבות.

הן תוארו כמונעות על ידי רגש כמופע קלאסי של היסטריה, נאמר ארבעת האמהות הן קטסטרופה.

כל מי שפועל מתוך רגש ולא מתוך הגיון יביא עלינו אסון, אני לא מבינה אי אפשר להפעיל את שני הרגשות גם יחד? הגברים המצ'ואיסטים (מה לעשות כך חונכו) שאלו בזחיחות דעת ובפרטרנליזם האם אתן דורשות ממדינת ישראל לוותר על האינטרסים שלה כדי להרגיע את הפחדים שלכן? איזו ציניות  המשיכו הן פועלות מהבטן הן בלתי רציונליות, אתן גם מחלישות את החיילים.

הדחף שהוביל אותן למחות מבטא דילמה מוסרית ורציונלית מונעים משני ציוויים  אחד להגן על ילדך ושניים לשלוח אותו לשרת בצבא.

בהמשך דרכן גייסו האמהות לשורותיהן אקדמאים ואנשי צבא לשעב,ר

ר\\

גיבו את תביעתן בעובדות היסטוריות ובהסברה כדי להוכיח לציבור שהאסטרטגיה הצבאית רצועת הבטחון שגויה.

לאט לאט דעת הקהל שינתה כיוון, האיטיות גבתה עוד חיים ביניהם ביניהם גם בנה של אורנה שמעוני מובילת המאבק נפל. 

כעבור עשרים שנה קשה להתווכח עם העובדה האם לצאת מלבנון היה הדבר ההגיוני ביותר?

תנועת ארבעת האמהות לאחר שהשיגה את מטרתה התפרקה.

הן הוסיפו אנחנו מגדלות את בנינו שיגדלו ויכבדו נשים, אך גם החברה לןוקחת חלק בחינוכם בתרבות אונס שמקדשת את הצבאיות במצ'ואיזם.

למה לא ניקח דוגמא מסקנדינביה ששם יישנן ראשי ערים וראשי ממשלות שהן נשים, שם אין להם בעייה מגדרית ווהכל מנוהל על הצד הטוב ביותר.