יוּ, אני מתה.... (-:

יש לי מן הרגל, כזה, שבכל פעם כשאני מִזְדַּמֶּנֶת לבֵּית עָלְמִין, אני מסתובבת בין המצבות, ומתרשמת.

מחליטה ביני לבין עצמי איזו מצבה הייתי רוצה שתהייה לי: צנועה, אך עם נוכחות, אבל דפנטלי לא משָיִש, כי אני מעדיפה משהו פראי, כזה, ולא מלוטש.

וכמובן, אני שוקלת בכובד ראש מה הייתי רוצה שיהיה כתוב לי עליה (אבל על זה אני ממש עוד לא סגורה).

ברור שאני לא שומרת את ההחלטות שלי רק לעצמי, כי מה יצא לי מזה? מי יידע בסופו של יום מה אני רוצה, אם אקח את רצונותי עימי אֵלֵיי קבר?

הִשבעתי ת'ילדים שלי שייקברו אותי בבית קברות חילוני (תמיד אני מזכירה להם את זה), ושישמיעו תוך כדי ההלוויה את השיר הזה.

הגענו לְמַצָּבִים כאלה, שלפעמים אנחנו שומעים את השיר ברדיו, והם יכולים לצעוק לי קֳבָל עַם וְעֵדָה "א-מא... פְ'תֵחִי גלי צה"ל, יש ת'שיר של ההלוויה שלך..."

אני חייבת שיהיה כתוב משהו עם הומור על המצבה. אולי בסגנון

• "סוף-סוף שותקת..."

או

• "לא הייתם צריכים לחפור לי הרבה, כי את רוב החפירה כבר ביצעתי בעצמי..."

אתם מבינים את רוח הדברים.

אני חושבת, שאם מתייחסים למוות בטבעיות, או אפילו בהומור, זה ממעיט משמעותית את עוצמת הפחד, המתלווה לעניין.

אז לאחרונה, בגלל הקורונה, התחלתי לחשוב על המוות שלי באופן קצת יותר תדיר, בעיקר כדי להתכונן נפשית (טְפוּ‎), אבל גם כדי לסגור קצוות, ולהעביר את כל הידע שלי לבני המשפחה שגרים איתי תחת קורת גג אחת.

"הנה, כאן מגבות המטבח" אני מראה להם את מדף המגבות במטבח, כי כשלא אהיה פה, מי יענה להם על השאלה הנצחית "א... את יכולה להזכיר לי איפה המגבות מטבח?"

"וזה מה שעושים כשהמדפסת לא מגיבה" אני מדגימה להם, או "כאן נמצאים כלי העבודה, למקרה שאתם מחפשים את הפטיש".

"חבל על הזמן שלך" הם אומרים לי. "את כנראה תצטרכי להישאר איתנו עוד כמה שנים, כי אין מצב שאנחנו עומדים לוותר על הפרצוף הנדהם שאת תוקעת בנו בכל פעם שאנחנו שואלים אותך איפה כל הדברים האלה..."