מקרה עין

יום ראשון. סוף החורף. קליין הופיע במועדוננו בלי המשקפיים שהיה מרכיב על קצה אפו. 

'קטרקט', הוא אמר והחל לספר. 

אחרי הניתוח פתחתי את דלת הדירה שלי ומייד ראיתי שצבע הספה שלי השתנה. 

התמונה של המונה ליזה שתלויה על קיר הסלון שלי כמעט חייכה אלי, ובמקרה הבחנתי בחתימת שפם שהיה או לא היה תחת חוטמה של הדמות , אותה פלומה הקושרת אותה לאגדה כאילו זה דיוקנו החבוי של לאונרדו דה וינצ'י הצייר האומן שצייר את התמונה. המשכתי לסייר בדירה שלי כמו תייר שנכנס לחדר בבית מלון והכול חדש לו. קומקום התה שלי הכחיל מול עיניי ולא הבנתי איך זה קרה, כי תמיד היה אפור. על המקרר היו כתמים שמעולם לא ראיתי. ראיתי את היופי של להבת הגז. חששתי שאולי נכנסתי לדירה לא שלי. 

ואז הטלפון צלצל ובני היה על הקו. הוא שאל: אבא, איך הגעת? רק אז הבנתי שניתוח הקטרקט החזיר לי לחיי את הצבעים האבודים. נזכרתי שהייתי מנגב את משקפיי הראייה שלי עשרים פעם בדקה וזה לא עזר. אני קורא הרבה, ובלי ספרים אין לי חיים. אין משהו בחיי שידמה לספר טוב. לפני הניתוח פחדתי שיקלקלו לי לגמרי את הראייה. שמעתי על מקרים כאלה.כשהגעתי לניתוח השפריצו לי לעין טיפות כמו גשם והכניסו אותי לחדר שנראה לי כמו קליניקה בחלל. ושוב ושובהזליפוטיפות ואז שמעתי את הרופא עיניים שואל: היא רדומה? מנמנמת, ענתה האחות. והמשיכה: אתה חופשי להגיד מה שבא לך, דוקטור, כי היא לא שומעת. צוחקים עלחשבוני. ואז ברקים. צבעי שקיעות. ים של כוכבים ומגע יד עדין שואב את חלקיקי קרוםהעדשה הישנה שלי. בת כמה העדשה? שאל הרופא. ממתי סופרים את הגיל שלה? שאלה האחות. 

שוב צחקוקים מעצבנים. זהו, אמר הרופא. 

ועכשיו בעדשה החדשה אני רואה את הגוונים של דירתי כמו שהם במציאות. אז אם תראו אותי מחר בחוצות העיר חובש משקפיים מודל האחים בלוז, אבל גדולים יותר, תדעו שזה אני. ואני מתפלל שגם בעין השנייה יהיה כמו בראשונה.