אין בעולם כמו אמא

לטובה,היקרה.

תודה שהחזרת לנו את סיפור חייך.

אני המומה. יש לי דמעות. פעמיים ניצלת ברגע האחרון ממוות.

פעם, כשהמלאך הגואל היה אביך, (דר' פריש), ופעם כשהוא נלקח, ואישתו מצילה אותך ברגע האחרון.

ולמרות שאת כילדה חווה,שתי נטישות קשות, האל מעמיד אותך בטראומה חדשה, כשאימך אאידה הולכת לעולמה, ואת מועברת לבית יתומים.

אך האפי אנד הגואל,שדר'  פריש חוזר בתום המילחמה, לוקח אותך איתו ומתחתן עם דודתך.

לדעתי, הסיפור שלך לא יכול לבייש שום סרט דרמתי,או הצגה. יש בסיפור, כל משנחוץ בשביל לעשות ממנו סרט.

תודה, טובה ששיתפת אותנו. עכשיו קל לי יותר להבין, כמה דר' פריש (אביך), תרם לשיקומך, כשידע לתת לך כל חייו ביטחון ויציבות של משפחה.

היי טובה. כן את צודקת . זה  לא מובן מאליו שנשארת בחיים. שומרים עליך מלאכים שלך. את מספרת

דברים מדהימים. גם מפחידים  גם  יפים. על אנשים נהדרים שהצילו את חייך. את לא חשבת לכתוב

על ילדותך ספר? אני חושבת  מאוד חשוב לספר על שואה לילדים ,לבני נוער. אולי הם לא יבינו

היום מה קרה אז. אבל זכרון על שואה  חשוב להעביר  לצעירים.

תודה טובה. סיפור מרגש מאוד.

לשי גונן,

במבט לאחור חשתי שכל חיי יש לי מלאך,כמו זה  שבספר התפילות, שמשגיח עלי,מכוון אותי ומעניק לי ביטחון.כל חיי חיפשתי את הסיבה שנישארתי בחיים ומנסה למלא איזושהי שליחות אם אני יכולה,כדי להודות על מה שניתן לי ושום דבר ניפלא שבחיים(ויש כל כך הרבה דברים ניפלאים בעולמנו)אינו מובן מאליו.אפילו שירת הצפורים בבקר.

באשר לגרמנים או לכל אדם בעולם-אין לי שינאה או תחושת נקם.בעצם לא התנסתי בתחושה של שינאה

אף פעם.תודה שהגבת.

לששת,

תודה על תגובתך.אתה צודק כשחושבים על זה בדיעבד.אבל ילד ,אז בגילי,לא היה מודע לכל מה שמתחולל סביב.הקשה היה רק אחרי מה שסיפרתי.לאבד את ההורים שאני כן זוכרת.עד אז,עד השלב הזה,לא ידעתי מה זה אובדן ולא ידעתי שיש מלחמה ושהורגים אנשים.הילדים דאז היו שונים מהפיקחים של ימינו.

כיום אני אשה שמחה ואופטימית.הדברים האלה בדרך כלל ,אינם חלק מהותי מחייאם כי הם שעושים אותי אסירת תודה על כל דבר נחמד בחיים.

עוררתי בי זיכרון אישי.

בשנות השישים יצא למסך הסרט "אקסודוס" יצירה של אוטו פרימנגר שעשה הרבה לנו כישראלים בהנציחו בכשרון אדיר את האירוע הטרואמטי בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל הצעירה והביא לנו הרבה הערצה ותגובות מן העולם הרחב. היה לי הכבוד והעונג להסב עמו על כוס קפה במלון "דן" בתל אביב שהייה אז המפואר בעיר. סביב השולחן הסבו כששה איש, אחד פנה אליו בשאלה מר פרימנגר הנכבד מאין את מוצא כל כך הרבה סיפורים עבור כל הסרטים שאתה יוצר?. הבמאי הפנה מבט מופתע לעבר השואל וענה  "פה בישראל אתה שואל שאלה כזו , צא לרחוב עצור איש ראשון שתפגוש שאל אותו על סיפור חייו והופ יש לך רעיון לסרט" ללמדך דברים שרואים משם לא רואים כאן !

את סיפרת לנו סרט !- תודה מלווה בהרבה מחשבה

ילנה היקרה,

תודה שהגבת.כתבתי את הדברים בספר לבקשת בתי שהיתה בהריון עם תאומים.וחילקתי לבני המשפחה.יצא ספר יפה שאת הכריכה אולי ראית ברשומה הקודמת שלי.חתני,שהוא איש יחסי ציבור,קרא לאחרונה את הספר,כיום התאומים,ילדיו כבר בני שש וחצי,והוא רוצה ליחצן את הספר ולהפיץ אותו.איני מתנגדת.הוא חושב כמוך.לא הייתי הילדה היחידה ששרדה וכתבה.ילדים רבים ששרדו כתבו ספרים על חייהם,בגלל זה לא רציתי לכתב.אם לא שאביה של בתי ניפטר בגיל צעיר מאלצהיימר,היא ביקשה שליתר ביטחון,אכתב אז את זיכרונותי.אז כתבתי.

לדון דניאל,

פרמינגר היה (הוא חי עדיין?)אדם שגם אני הייתי מוכנה לשתות איתו קפה.אדם מעניין בודאי.הוא צדק.כל מי ששרד באותה תקופה ולא רק מאירופה,יש לו סיפור.אני מספרת אותו כי לא רק ביציאת מצרים חובה לספר,איך אמר גדעון האוזנר במשפט אייכמן?שהוא אינו עומד ותובע לבד,אלא מאחוריו עומד כל מספר הניספים.אני איני כותבת על עצמי לבד,אלא בשם כל הילדים שהיו אז ושרדו.אני רק דוגמית.

לדודי2,תגובה לחלק האחרון של דבריך,

מה שנישאר לנו זהו האופי שהתעצב במשך השנים וקיבל את צורתו הנוכחית.הזיכרונות הם לא משהו שכדאי לחזור אליהם.אלא רק בהזדמנות זו שחובה לספר אותם.

טובה פריש יקרה...

הרשי לי לומר לך ילדה יפה ,חזקה ואמיצה..,

גם אם היית כלכך קטנה ולא ידעת לישאול לכל שקרה סביבך ..

לעבור את כל שעבר עליך לאבד הורים לעבור לאנשים שכל אחד מהם היו לאביך ואימך...אנשים יקרים האהבו ודאגו והעניקו לך ....

כאשר הכל געש ורעש סביבם ...אין מילם ילדה יפה ...

למרות שכל זה מאחורייך את עדיין שם....

המון בריאות לך טובלה ...יש לי אלייך סימפטיה מיוחדת...

יום ניפלא..

טובה היקרה,

זה פעם שניה שאני קוראת וגם שמעתי את סיפור חייך.

שולחת לך חיבוק גדול ומשום מה עלתה לי מחשבה בראש כמה ילדים/ות כמוך לא יודעים/ות שהם שייכים לדת היהודית מכיוון שנוצרים גידלו אותם ולא סיפרו להם. 

בוקר טוב

 שבוע טוב ומבורך 

לטובה

מה רבים הסיפורים של בני דורנו, בני עמנו הנרדף.

כמה תעצומות נפש, אהבה והקרבה.

אני אוהבת את המשפט שכתבת בתגובתך לשי גונן  "שום דבר נפלא בעולם אינו מובן מאליו"

ובעצם, לאו דוקא הדברים הנפלאים, אלא גם הדברים שנדמים כרגילים,

 גם עליהם יש להודות יום יום.

                לטובה זכרון של השרדות בחיים של המלחמה,

               כמי שחשה בילדותה גם בסכנה מהגרמנים.

               שני מלאכים הצילוך אביך ,והאם החורגת .

למדלן ביטון, 

תודה על מילותייך המנחמות.קראתי על בואך ארצה שגם לך לא היה קל,בלשון המעטה.אבל אני כבר לא שם.זה כאילו היה בגילגול חיים אחר.צר לי על הלב הניקרע שלך יותר.

לניצה5,

ראשית,תודה על התגובה.בגיל 7 בערך,במיקרה,נודע לי שאני יהודייה.אז גם למדתי נצרות ובארץ למדתי יהדות(אפילו קבלה ויש לי תואר בתנ"ך וספרות )זה אומר שלמדתי אפילו מישנה ותלמוד.ועכשיו אי לומדת קוראן,איסלאם וערבית.כך שכל זה רק הרחיב לי אתה הדעת.

לניצה5,

ראשית,תודה על התגובה.בגיל 7 בערך,במיקרה,נודע לי שאני יהודייה.אז גם למדתי נצרות ובארץ למדתי יהדות(אפילו קבלה ויש לי תואר בתנ"ך וספרות )זה אומר שלמדתי אפילו מישנה ותלמוד.ועכשיו אי לומדת קוראן,איסלאם וערבית.כך שכל זה רק הרחיב לי אתה הדעת.