פרצה מלחמה ב-1973

 כל כך הרבה קצינים ,זה היה מעבר ליכולתי הרומנטית.
בסך הכל חשקתי לי בקצין אחד מתוק.
לאן שלא הבטתי נתקלתי בקצין ,הם גדשו את חדר האוכל במדים המגוהצים  ,הנקיים ובדרגותיהם היפיפיות על הכתפיים.
אווירת מלחמה קלושה הייתה ב "כל קוץ במדבר פרח " .
מי קישר  בין כמויות הקצינים האלו למלחמה?
תשאלו את גולדה מאיר אם בערב יום הכיפורים העסיקה אותה המלחמה בזמן  הכנת  המרק במטבחה המפורסם לקראת הארוחה המפסקת.
או את דיין ,שבוודאי מצא  מצע טוב להעביר בו את הלילה.
כ-2,600  הרוגים ובן דוד אחד אהוב  ביניהם .
וכ-7,000 פצועים .
כל  המתים והפצועים יעידו על כך  שהם לא עניינו כמעט את אף אחד  .
כשפסעתי לתוך חדר האוכל,שמחתי ששיחררתי את חברותיי חסרות הסבלנות ,בעודי מסדרת את הקוקו שלהכעיס לא נעתר  לרצוני וגם הפוני מצא  זמן להשתובב.
" לכו לכו" אמרתי להן.
"כבר אגיע בעצמי ".
לבשתי את  שמלת המיני הירקרקה  המקסימה ,מתנת הגיוס מדודתי ,מעשה ידיה המגויידות, בעלת השרוולים החמודים שחשפה צאוור שזוף מחום המדבר ורגליים שזופות.
באותו הרגע לא ידעתי שזאת הפעם הראשונה והאחרונה  בה אלבש אותה  וכל רכושי החדש   אשר נקנה על ידי אמא או קיבלתיו במתנה   לקראת הגיוס , יישאר בסיני  וחיילים מצריים ייהנו ממנו כשהם יגיעו עד  פתח  מגורי הבנות.
האם הגיעו ? פוחדת עד היום לדעת.
חושבת שהגיעו.
הרגשתי טוב,ממש טוב בדרכי אל  הארוחה המפסקת .
בחדר האוכל התיישבתי על יד  דליה ( היי, אולי את פה? קוראת אותי עכשיו? הבטחת לי משהו ולא קיימת ).
זאת הפעם הראשונה  בה נתקלתי  בה  בבסיס .
תוך חמש דקות הבטיחה  ,שבסוכות תיקח אותי לתעלה למעוזים ,לפגוש את החיילים שם.
הסתנוורתי  מסיפורה על הכיף  של הבנות  המבקרות בתעלה.
" בואי ניסע מחר".
" לא,לא זה יום כיפור אסור לנסוע ".
הקצינים  שגדשו את חדר האוכל נראו טרודים, בעלי סבר רציני  כזה ,אפילו לא העיפו מבט לעבר הבנות במיטב מחצלותיהן.
הג`נג`י יפה התואר השחום,גם היה עסוק שם בדיבור.
בבוקר  למחרת הציע לי המפקד לאכול.
ביום כיפור לאכול? -מאז גיל  עשר פצחנו כל  החברות בצום הדוק כאילו מבית דתי אנו.
" אולי תפרוץ מלחמה,כדאי שתאכלי, רז"
בשעה שתיים בדיוק,חלפו המטוסים  המצריים מעל ראשי .
מכל המשרדים החלו לצאת הבנות כמו ג`וקים  בשעת לילה מאוחרת, בריצה מטורפת
לעבר הבונקר הגדול, שהיה בנוי היטב מתחת לאדמה  ושימש בחלקו כביתן הבנות.
השמים  היו  כחולים, השמש לא העיקה, האוויר צלול ונקי,ההרים מסביב  נדמו  כגבוהים וחומים יותר,  ביתני העץ המתוקים של  מגורי הבנות ביצבצו מרחוק.
החול הלבן -זהוב שאין שני לו בצבעו  שכה אהבתי לפסוע עליו,התלכלך  בטביעות רגליים של  בנות הנסות  בבהלה.
תוך מספר שעות התמלא הבונקר בסיפורים על החיילים שלנו במוצבים,הזועקים לעזרה ומתחננים על חייהם.
הסתבר  שמלחמה אינה משחק ילדים,  קצינים הם לא רק מושא  רומנטי של בנות צעירות  המתחרות מי תתפוס את הכי חתיך שלה.
הם גם  דרך אגב יוצאים למלחמה.
יהי זכרם ברוך של  בן דודי, חיילי החטיבה שלי וכל  אלפי החיילים שנתנו לנו במותם את חיינו.
 
.