נשק אבן הרחיים

אבני הריחיים נעו בעצלתיים כשהן גורסות את החיטה שהונחה ביניהן.הן נעו בתנועות מונוטוניות בעזרת ידיה הגרומות של סבתא רבא מרים.
לרגע הפסיקה מרים את סיבוב אבני הריחיים כשהיא שולחת מבט אל החלון לראות שמא חזר חיים משליחותו לעיירה הסמוכה. מרים ידעה שחיים אמור לחזור למחרת אולם בלבה קיוותה שיקדים לחזור. היא נישארה לבד עם בנה ולרגע עבר רעד בגבה. היא שמעה מפי שכנותיה על ניסיונות הפריצה שהיו לאחרונה וחששה להיות לבד במקרה וינסו לשדוד אותה .
מרים הפסיקה את הגריסה , פרקה את אבני הרחיים ואספה את החיטה הגרוסה למיכל. לאחר מכן נעלה את הדלת וסגרה את החלונות על בריח.
שנתה הייתה קלה נים ולא נים ואוזנה קשובה לכל רחש. הרחשים שהגיעו לאזנה לקראת בוקר גרמו לה להתעורר בפחד . הרחשים היו של מכשיר חד החורט על קירות הבית. היא פחדה אולם לא איבדה עשתונות. . הרחשים הלכו וגברו ואז ראתה מרים שפורצים הצליחו לפעור חור בקיר הבית שהיה עשוי אבני חמר.
מרים לא ידעה מאיין שאבה את הכוחות. היא נטלה את אבן הרכב מאבני הריחיים ונעמדה ליד הפתח שניפער בקיר ,מוכנה להגן על ביתה . לפתע צץ ראש מבעד לפתח שנפער בקיר.. רחל הכתה בו באבן הרחיים ורוצצה את גולגלתו .ברגע זה היא הייתה אמה שמנסה לגונן על בנה מחשש שהפורץ יפגע בה ובו. אבן הרחיים היה עדיין בידה כאשר השכנים שניזעקו לקול קריאתה הגיעו לראות מה הסיבה להמולה שהייתה אצל שכנתם. הם הופתעו לראות את הפורץ המת ועוד יותר הופתעו מאומץ לבה של שכנתם היהודיה שעמדה בגבורה מול השודד. עכשיו עמדה בפני מרים בעיה שהטרידה אותה. היא חששה מניקמת הסביבה. יהודיה שגרה בשכונה שרבים מתושביה מוסלמים. מדובר במדינת מרוקו בעיר רבאט והתקופה היא מחצית המאה ה19 . השוטרים שהגיעו למקום תפסו את השותף לעברה ולאחר חקירה הגיעו החוקרים למסקנה שהייתה זו הגנה עצמית ופטרו את מרים מעונש.
חיים ומרים החליטו לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל יחד עם בנם יעקב . לאו דווקא בגלל ניסיון השוד . בין יתר השיקולים נלקחו בחשבון הפוגרומים שקרו מידי פעם בפעם ושבהם נהרגו יהודים רק בגלל יהדותם. היה גם השיקול הדתי של חזרה לארץ הקודש. יעקב גדל והיה לרב ועל שמו מתנוסס עד היום בית כנסת שבנא מעל ביתו. סיפורים רבים סופרו אודותיו והם חקוקים בספר הזיכרונות של המשפחה