שני ציוני מספיק, אחד בלתי מספיק

תודו שיש תעודות יותר מוצלחות אבל לפעמים ככה נראית התעודה שלך וזה בהחלט אומר משהו על החיים שלך.
בבית הספר לומדים המון מקצועות ולפעמים הציונים הטובים מפצים על הפחות טובים.
בחיים יש שלושה מקצועות שאחראים לאושר שלנו.

בריאות

כסף

אהבה

אם קיבלת בלתי מספיק בכל השלושה אתה בתחתית... מכאן אפשר רק לעלות.
אני לא מכיר הרבה אנשים שקיבלו "מעולה" בכל שלושת המקצועות.
והאמת שאני גם לא רוצה להכיר.

יש גבול כמה אפשר לקנא באנשים.
אתמול ראיתי גבר מכוער מאוד כשלצידו בחורה יפיפה מסתכלת עליו במבטים מאוהבים ולא הבנתי כלום.
רק חשבתי לעצמי כמה מזל יש לו.

ואולי זה לא מזל, משהו אחר שאני לא מבין.
אתמול הסתיים עוד ארוע חברתי שהעיר אצלי שדים והכריח אותי לבדוק שוב מה מצב התעודה שלי.
זו לא היתה בדיקה נעימה.

בנושא הבריאות – קיבלתי מספיק.
אני כנראה צריך להיות מרוצה שאינני סובל ממחלות כרוניות, כאבים קיצוניים...
ומצד שני עודף המשקל שלי רודף אחרי חמישים שנה כמו קללה.
היו לי הצלחות בנושא וגם ירידות גדולות במשקל אבל בסופו של דבר החולשות הן שגוברות והמשקל שוב עולה.
ולמרות זאת אין לי מחלות, רק תופעות לוואי של עודף המשקל כמו עייפות יותר גדולה או לחץ דם.
אבל אני פעיל יחסית, מתאמן, רוקד....
לכן נתתי ציון "מספיק" כי אפשר לחיות כך אבל כשאנשים אומרים לך "פעם היית יותר רזה" אתה מבין שהקללה איתך כל הזמן.
יש דרכים לרדת במשקל אבל זה אף פעם לא זול.

מה שמוביל לנושא השני – כסף.
יש אנשים שהם אשפי כסף ולא רק שתמיד יש להם, הם גם תמיד חוסכים באפיקים הכי טובים.
יש להם כסף והם יודעים לייצר עוד כסף.

בצד השני יש את אנשי שכר המינימום... אלה שחיים על הקשקש.
הייתי שם בעבר כשלא עבדתי... היה קשה.

היום אני מרוויח בסדר גמור בעבודתי כמתכנת אבל כמובן יש גם לא מעט הוצאות.
סה"כ אני מתקיים ומגשים הרבה מהרצונות שלי אבל אני בטח לא אשף בתחום ולכן גם בנושא הכסף נתתי לעצמי ציון "מספיק".

אתה יכול לחיות חיים סבירים עם ציון מספיק בתחומי הכסף והבריאות אבל כשאתה מקבל "בלתי מספיק" בתחום האהבה אז אתה מבין כמה אתה מלא בעצב.

בימים האחרונים היתה לי הרגשה שיש סביבי עוד אנשים כמוני.
ראיתי הרבה בדידות בעיניים ואת הבדידות אני מזהה כחוסר נוכחות.
אדם בודד הוא שם לידך אבל... הוא לא ממש לידך.
הוא לא נוכח.

הוא אומר משפטים נכונים או לא אומר כלום או מחייך אבל כל מה שהוא ומי שהוא לא שם.
זה משהו מצטבר, לגמרי קיים גם אצלי ולכן אני מזהה את זה.
 מסיכת הפוליטקלי קורקט, הנמכת הפרופיל.

ולפעמים אם הנושא מעניין אותי אני עוטף את עצמי בהמון מלל שגם הוא מכסה על אותו זאב פגיע שיותר מכל דבר אחר משתוקק פשוט למגע ולחיבוק.
אלה שיש להם "ציון מעולה" באהבה הם כנראה גם מאוד טובים ביחסי אנוש.
תמיד יודעים מה לשאול, איך להתעניין, לגרום לאחר להרגיש שהוא המלך.

ואצלי העניין נעלם מהר.
יותר מדי פעמים ניגשו אלי אנשים וברברו ואני חייכתי וחשבתי לעצמי "למה אתה חושב שזה מעניין אותי? למה אתה לא סותם? אולי תלך למקום אחר?"

אבל לא תמיד רציתי שהם ילכו.

אישה יפה, שעיניה מביעות חום ורגש ורוך.

לא, אני לא רוצה שתלכי. הבירבורים לא מעניינים אותי אבל אני רוצה שתחבקי... ואילו את רוצה שאשאל, שאתעניין.

אני מתעניין בפילוסופיה אבל זה לא באמת מעניין אותך נכון?

ופוליטיקה זה בטח נושא טעון אז למה שישר נריב...

אז על מה נדבר? על העבודה שלנו?
באמת מעניין אותך לשמוע על באגים שאני מוצא?
גם אותי לא באמת מעניין לשמוע למה רבת עם הבוס שלך.

אז אם כל כך ברור לנו שאנחנו בעיקר צריכים את החיבוק אז למה כל כך חשובה לך הברברת?

"אבל אתה לא באמת מעוניין בזוגיות זאב, אתה סתם מאוהב במושג הרומנטיקה. אתה לא באמת רואה את האישה שלפניך".

ואיך אני אמור להסתכל עליה? רק דרך אלף שאלות של ראיון עבודה שבאמת לא מעניינות אותי.
ומה אם הזוגיות שלנו היתה נבנית על נוכחות?

אני לא כאן כדי להיות מרותק לצרות שלך אבל אני כן כאן בשבילך כי יש לי רגשות אליך ואני רוצה שיהיה לך טוב.

אז לא נברבר אבל נהיה...

זה לא מספיק? אני חייב גם להיות מוקסם ומרותק.

אז אני לא מתקשר וממעט לסמס ונראה שאני עושה כל טעות אפשרית כשאני מתחיל קשר זוגי.

ואני לא מחפש קשר שמה שמאפיין אותו זה הטלפונים האלה או הוואטסאפ או לאן נצא לבלות הערב.

אני כן מחפש זוגיות של מגע וחום וגם קשר עין ולהיות שם בשביל הצד השני ונראה שבגילי זה לא מספיק.

בסופש האחרון הכרתי נשים יפות, נעימות, נחמדות... הרבה קשר עין, חיוכים ופה ושם החלפנו משפטים, לא הרבה.

זהו, כך זה הסתיים שוב.

חזרתי הביתה באותה תחושת ריקנות.

אין לי את היכולת להגיד "הנה, זאת מוצאת חן בעיני ועכשיו אעשה מה שצריך כדי לכבוש את ליבה".

אולי פעם הבנתי איך עושים את זה אבל זה היה מזמן ובמשך השנים הבטחון שלי רק הלך וירד.

אז היום נשאר רק החיוך ואני מנסה להראות לה במבט ובחיוך שלי שאני יכול להיות אחלה בן זוג אבל היא לא עושה מצידה שום צעד נוסף.

כך נראה ציון "בלתי מספיק" באהבה.

פעם היה לאנשים איכפת שאתה לבד אבל נדמה לי שמגיע גיל מסוים שאנשים כבר מוותרים עליך.

גם האנשים הקרובים לי ביותר ויתרו או שהם פשוט מיואשים ממני.

יש לי חבר טוב שחושב שאני פשוט לא מתחבר לנשים הנכונות.

אבל אי אפשר לתת ללב פקודות.

נחמד שאתה רוצה להכיר לי מישהי שלדעתך מתאימה לי אבל ראיתי את התמונה וזה לא הטעם שלי... אז מה? בכוח??

לפני שנים כתבתי על מפלצת הבדידות שיש בתוך כל מי שאיננו בזוגיות כלל או שהוא בזוגיות רעה.

אצלי המפלצת גדולה אבל איכשהו רוב הזמן היא רדומה.

בניתי מנגנוני הגנה להיות עסוק רוב הזמן וכשאתה עסוק אז המפלצת ישנה.

מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה עבר הרבה זמן וכל הזמן הזה המפלצת של הבדידות ישנה... אבל היא תמיד היתה שם.

אני מאבד את השליטה עליה תמיד במעבר הזה מסופש מרגש אל שגרה אפורה.
בכל פעם שעוד הזדמנות לזוגיות מוחמצת אני נזכר כמה סבל גורמת לי המפלצת הזאת.

הכתיבה היא האקמול כנגד המפלצת. סוג של פרס ניחומים.

זה לא מרפא את המחלה אבל זה קצת משכך את הכאב לזמן מה.... עד הפעם הבאה שהמפלצת תתעורר.

אז כתבתי.

עד הפעם הבאה...