דברים שרואים מכאן לא רואים משם- על נקודות מבט בחיים...

לפעמים יש לי כל מיני הארות פתאומיות בחיים כמעט כמו לניוטון ולשאר הממציאים והמגלים.

כתבתי את המילה כמעט , כי אני עדיין בעניינים ויודעת שיש פה ושם כמה הבדלים.. ביני לבין כל אותם גאונים...

אז תשמעו איזו הארה ,נחתה עלי ככה סתם ללא סיבה ,כשביליתי לי ,חסרת דאגה    בבהייה  מענגת חסרת תכלית ומטרה,  ואולי  (וזו תגלית נוספת ,חדשה, )לפעמים צריך לרוקן את המוח על מנת  לאפשר לו לנשום לרווחה ולמלא את עצמו בחזרה.

פשוט ,לפתע פתאום, ממש באמצע היום , כשהשמש  בדקה את עצמה אם היא נמצאת בדיוק באמצע של עולמנו המופלא, היא הגיעה אלי, נוצצת ומבריקה, מאושרת  שהיא מקורית וחדשה וראשונה, התובנה שזוויות הראיה שלי בחיים עברו שינוי משמעותי עם ריצתן של השנים.

וכך כשהיא נמרצת ורעננה, התובנה החדשה  גררה אותי עימה לדרך שנשכחה ,והראתה לי על מה התבוננתי כשהייתי ילדה, נערה, אשה , לפני  העידן של פרקי שלי האחת והיחידה.

כילדה הסתכלתי תמיד  בעיניים בוחנות  , על שיער ראשן של כל הילדות ,

 בדקתי למי יש תלתלים  ולכן היא כמוני , "אומללה" לכול החיים,

ולמי אלוהים, הכול יכול ,נתן במתנה שער חלק וגולש , חופשי מאושר ומאד משוחרר. וליבי הקטן והכמה לשיער  יפה שכזה ,היה מתכווץ לו בצערו ומרחם מאד עלי ועל עצמו.ואז  הייתי את ראשי חופפת ולכמה רגעים ,רגעי קסם מאד מאושרים, השיער שלי היה חלק    ושכח שתלתלים אצלו זה שם `המשחק`

כשבגרתי והייתי לנערה,בדקתי  היטב את החוטם של כל אדם שעבר בסביבה.

לאחר התלתלים שפרצו אצלי את כל המחסומים וגרמו לי לצער רב ולהמון רחמים עצמיים ,  הגיע תורו של האף להוכיח שהעם היהודי הוא בלתי נשכח.

 ואני הייתי בוחנת  היטב ,ממש בזכוכית מגדלת ,

כל אף  שעבר בסביבה ונראה כשייך לליגה אחרת .

ונשאתי תמיד בליבי תחינה, `אנא אלוהים עשה שאפי הבולט לסביבה ,

יהפוך לצנוע  ואל הכלים נחבא`. 

 אתם בוודאי משערים לכם את התוצאה,  אלוהים היה עסוק בצרה פחות חשובה ואני נשארתי עם אותה זווית ראיה.

כשהפכתי לאימא  נקודות המבט שלי בחיים היו עסוקות בעיקר בגידול ילדים.

בעיניים בוחנות  וחודרות לב וכליות בדקתי  כל מקום ופינה וכל אדם בסביבה לוודא  שאין מקום לדאגה.

שכחתי בכלל מתלתלים  שלא רוצים להיות חלקים ומכל העניין הזה של האפים שנמצאים באמצע הפנים ושרצוי שיהיו יותר צנועים.

זוויות הראיה שלי היו עסוקות  בעניינים שקשורים לגידול הילדות ולא היה להן `ראש` לכול מני שטויות.

והיום, כשאני הולכת לי ברחוב ואנשים על פני עוברים חולפים,

 לא תאמינו על מה המבטים שלי  מכוונים, 

ואני באמת ממש מתביישת והולכת לעמוד באיזו פינה ,

כדי להוכיח לעצמי שזו באמת שטות חסרת תקנה,

 אני מתבוננת על הידיים ובודקת אם הן מטלטלות את עצמן בעליזות לשמיים .

ואחר כך עיני הכמהות ,נוחתות על זוג הרגליים הצועדות.

האם הן נגררות ,או מתרוממות ,ומה היא מידת שיתוף הפעולה בין יד ורגל בהצלבה, האם קיימת התאמה שיוצרת בינן קשר שאינו ניתן להתרה.

ואז כשאני רואה שרוב הגפיים בסביבה עושות את תפקידן כמו שהטבע החליט וקבע ,אני שולחת לידיים שלי ששכחו לטלטל את עצמן בקלילות ולרגליים שלי שאיבדו לחלוטין את הקשב והריכוז, מסר תקיף עם נשימה עמוקה  , כמו תלמידה טובה,

תפסיקו לעשות לי הפגנת מחאה ,באמת שאני לא חושבת שהזמנתי את פרקי אלי לשהייה, תנסו להיות יותר קשובות ולקחת דוגמא מכל  הידיים והרגליים שאתן רואות בסביבה.

ולפעמים  נדמה לי שהן עונות לי ,בשקט ,ממש בלחישה,

את רואה עמי ,הכול עניין של זוויות ראיה, ואולי כדאי לך כעת לחפש נקודת מבט ,שונה, ,כזו שאת פרקי שלך ,אולי, אולי, אולי, תצליח להפוך לגמדה ממש, ממש קטנה . קטנטנה, כל כך פיצית וזעירה עד שתהפך למישהי חמודה...

ממש מוזר, ,מי בכלל אי פעם שמע ,על ידיים ורגליים   שמסבירות בשקט, ממש בלחישה את העניין הזה של זוויות ראיה...?