רעש

שלום נעמה,

עברו המון שנים מאז כתבתי לך בפעם האחרונה וזה דבר שקורה כשדברים משתנים בחיים שלנו.

אז, אי שם לפני 15 שנים בערך התחלתי לכתוב לך לאתר "קפה דה מרקר" כי הבדידות היתה קשה מנשוא
והכתיבה עזרה להפיג את הבדידות.

חשבתי שיהיה נכון להעביר את הבלוגים שלי לאתר "מוטק'ה" גם כי אני כבר בגיל המתאים(מעל 50)
וגם כי נדמה לי ש"קפה דה מרקר" נסגר.

את יכולה לשאול למה אני לא פעיל יותר באתר הזה אבל כשתשמעי מה הכי קשה לי בימים אלה אולי תביני גם למה אני לא פעיל יותר באתר.

ברור שיש קשר בין הדברים.

אז אני מניח שעוד יצא לנו לדבר על תחושת הבדידות... היא שם כמובן אבל ממש כמו כל פצע... זה מציק מאוד בהתחלה ואז קורה
משהו מוזר...הפצע לא מכאיב עוד, אתה פשוט מתרגל לנוכחות שלו ולומד לחיות עם הפצע.

ואני למדתי לחיות עם הבדידות.

למזלי, תמיד הייתי אדם שממלא היטב את הלבד שלו.

איך אני עושה את זה?

אני מניח שדרך תחומי העניין שלי.

אני קורא ספרים,יש לי המון תוכניות שאני רואה בטלוויזיה ואני אוהב מאוד מוסיקה נוסטלגית.

מעט הקשרים החברתיים שלי הם בעיקר דרך ההרקדות שאליהם אני מגיע פעם בשבוע ושם אני פוגש חברים.

אז לא משעמם לי אפילו לרגע.

ובכל זאת יש לי בעיה  שהולכת ומחמירה בשנים האחרונות והיום אחרי שהבנתי כמה היא מפריעה לי החלטתי שזה מצדיק שאכתוב לך עליה.

אני קצת מתבייש להגיד את זה בקול אבל הבעיה שלי היא "רגישות מוגזמת לרעשים".

למה אני מתבייש?

אם היית שומעת את הקול שלי היית מבינה.

יש לי קול חזק.

תמיד היה לי.

בילדותי הייתי שש שנים בחוג דרמה והבימאית שלנו היתה יושבת בקצה האולם ואומרת לנו לדבר חזק בלי מיקרופון כדי שהאיש בשורה האחרונה ישמע.

לפחות זה עוזר לי בהרקדות כשאני מלמד ריקודים כי אני בכלל לא צריך מיקרופון.

אבל זה לא סוג הרעש שמפריע לי.

הרעש שמפריע לי בא מבחוץ.

בא מכל דבר קטן מסביב שמקפיץ אותי.

וכאן במדינה הקטנה שלנו המנטליות של רוב האנשים היא מנטליות רועשת.

אני נוסע לעבודה בתחבורה ציבורית כי החניה בתל-אביב יקרה וגם כדי לא לחטוף עצבים בפקקים(את הרכב אני משאיר לנסיעות של סוף השבוע).

בכל מקום, באוטובוס, ברכבת הקלה יש יותר מדי אנשים שמייצרים רעש.

יותר מדי אנשים שמנהלים את כל הסידורים שלהם בטלפון ומול הפרצוף שלי קובעים ראיון עבודה או בייביסיטר לילד או סתם מקשקשים עם חברים על דה ועל הא.

אלה שלא משוחחים בנייד יושבים וצופים בסרטונים בטלפון שלהם.

אוזניה? השתקה?

הם לא שמעו על זה!

לחלק יש גם צלילי טלפון שמזכירים אזעקות או סתם סרטונים עם אנשים מתלהבים שצועקים שלא לומר צורחים.

את כל זה אני צריך לשמוע מסביבי וזה בנוסף כמובן לרעשי מכוניות או כל רעש אחר שמגיע מבחוץ.

סביר מאוד להניח שגם המלחמה והאזעקות תרמו לרגישות שלי לרעש.

אמנם יש לי השכלה סטטיסטית ואני יודע שסיכויי פגיעה במקלטים ובמרחבים מוגנים הם סיכויים נמוכים
אבל הצליל עצמו של האזעקה מפחיד תמיד.

תמיד הוא מפתיע והוא צליל מאוד לא נעים לאוזן.

לפני חצי שנה עבדתי במקום עבודה אחר צעיר ברוחו.

הכל היה OPEN SPACE ובכל מעלית קפצו מול העיניים כותרות של החדשות הקשות.

הרעשים הויזואלים והקוליים היו פשוט בלתי נסבלים.

עכשיו בעבודה החדשה אני בחדר שקט יחסית וגם הבניין רובו שקט אם כי הוא ברחוב די רועש ואת המכוניות בחוץ אני שומע היטב.

אבל זה בכל זאת שיפור.

לפני חצי שנה ויותר האזעקות היו רבות ומתישהו התחלתי לקחת קלונקס ואני לא מתבייש לכתוב את זה.

הקלונקס לא גרם לי לאהוב רעש אבל הוא החליש את פעימות הלב אז בואו נגיד שהייתי קצת יותר רגוע.

הבעיה עם קלונס זה שזה ממכר ואז הרופא כבר עושה לך פרצוף אחרי המרשם השלישי ומתישהו אתה אומר לעצמך 

"אני חייב להפסיק, ננסה בלי".

והנה כבר חודשים שלא בלעתי אפילו קלונקס אחד.

אז אני כאילו ממש חזק נפשית אבל לא ממש.

כי הרגישות הזאת לרעש מתגברת אצלי.

הבוקר הגעתי למשרד שלי וחשבתי על אנשים במקומות אחרים בעולם.

אנשים שיושבים במקומות ששם באמת שומעים רק... שקט!

נזכרתי בטיול לחו"ל שעשיתי עם המשפחה שלי לאי מן שבבריטניה.

רוב האנשים בכלל לא שמעו על האי מן.

זה אי קטן במרחק של כמה שעות מעבורת מהאי הבריטי הגדול.

יש בו עיר אחת גדולה שנראית יותר כמו עיירה וכל השאר זה בתי מגורים קטנים יחסים.

האטקרציה הראשית שאני זוכר משם היתה ביקור בבית חרושת לסוודרים.

עד כדי כך שקט ופסטורלי שם ואם לא היתה לאבא שלי בת דודה שגרה שם ספק אם אי פעם הייתי מבקר באי הזה.

אני זוכר שאז בגיל 18 הסתובבתי באי וחשבתי על השקט הזה שחווים התושבים כל הזמן.

הרבה פעמים כשדיברתי עם אנשים בנושא התשובה היתה "שקט כזה... אפשר יומיים שלושה. אחר כך אני משתגע משעמום".

עכשיו כשאני חושב על התשובה הזו... וואלה, אני אישית לא בקלות משתגע משעמום.

כבר ציינתי שיש לי יכולת מעולה לייצר לעצמי תעסוקה ואפילו אני לא חייב אנשים סביבי.

לפני חצי שנה היה לי שבוע בין עבודות וטסתי לוינה ל5 לילות ובפעם הראשונה בחיי טיילתי לבד!!!

הייתי כל כך עסוק שבאחד הימים כשהשעון לא צלצל וקמתי מאוחר מדי אפילו פספסתי אטרקציה שרציתי לבקר אבל חוץ מזה לא היה לי רגע דל.

האם הרגשתי בודד?

יש לנו קבוצת וואטסאפ לי, לבנות שלי ולחתן שלי אז חלקתי איתם תמונות, חוויות... 

זה הרגיש פחות לבד אבל ברור שהייתי גם קצת בודד.

מוזר,בוינה הרעש פחות הפריע לי.

התחושה היתה שיש פחות ניידות ברחובות וגם במקומות הומי אדם האוסטרים פשוט סותמים את הפה... גם כשהם מחזיקים טלפון בנייד.

אז היה לי ממש נעים ולמרות שמיציתי מה שיש לראות בוינה לא מן הנמנע שעוד אשוב לשם.

העיר הזאת עשתה לי טוב בהרבה מובנים.

עכשיו אני פחות מרגיש שאני רוצה לטייל לבד.

אבל הצורך למצוא מפלט מהרעש...גדל מיום ליום.

אני מקנא באנשים בפנסיה כי להם יש הרבה זמן פנוי וקל להם יותר לנסוע למקום כזה או אחר שיתן להם שקט.

אני עובד הייטק כמו רבים ולמרות שתנאי השכר טובים המחיר הוא פחות ימי חופש ויותר שעות עבודה.

חוסר הודאות בימי מלחמה לא מוסיף לרוגע וגם כשאתה שוקל חופשה כזו או אחרת תמיד המחשבה "אבל מה יקרה אם..."

וזה לא מפסיק במיוחד באזור שלנו.

שימי לב רק למקצת מהכותרות.

מדברים על איראן נגד אירופה ואמריקה.

מדברים על פולין שמתחילה לגייס חיילים למקרה שרוסיה תפלוש.

זה כאילו שגם התקשורת אומרת לך "אין לך באמת לאן לברוח זאב... העולם כולו... מייצר עכשיו הרבה יותר מדי רעש וזה מפחיד בכל מקום".

ואז אני כמובן מתנתק מהחדשות... את זה עשיתי מזמן למרות שחברים,משפחה, פייסבוק... מישהו תמיד ימצא את הדרך לעדכן אותך בכל החדשות
המפחידות והמדכאות שיש סביבך.

אבל בשורה התחתונה... החיים לא מאפשרים לברוח.

הרעש פוגש אותך בכל מקום, אתה יושב וסופג את זה והגוף מרגיש כאילו הוא מלא בנמלים קטנות שלא מפסיקות להסתובב בפנים ולעקוץ ולעקוץ.

אני כבר מתאר לי תגובות לבלוג הזה... אם יהיו תגובות.

"זאביק, למה שלא תנסה יוגה?
זה מרגיע.... לי זה עזר מאוד".

אני בטוח שיוגה מתאימה לאנשים רבים.

במקרה שלי כשאני עובר טיפול מדיטטיבי כזה או אחר התוצאה היא אחת מהשתיים:

או שהגוף עושה מה שצריך אבל המוח ממשיך להריץ מחשבות בערך במהירות שאני כותב את הבלוג הזה(וזה מאוד מהיר... תאמינו לי)

או שהעייפות הפיזית נותנת את אותותיה ואז אני פשוט...נרדם באמצע היוגה.

לא אשכח שהייתי ב"מכבי טבעי" לטפל בהשמנה ובמיגרנות עם דיקור ורפלקסולוגיה.

לא פעם נרדמתי באמצע... עם מחטים או בלעדיהם.

האם זאת המטרה? אני בספק!

אז נראה לי שברגע כתיבת שורות אלה אני פשוט רוצה להיות ב... איסלנד.

קר שם רצח עכשיו אבל עם חימום טוב בעיירה נידחת אולי יהיה לי קצת שקט.

רוצים לנחש מה קורה עכשיו סביבי ברגע כתיבת שורות אלה?

מישהו בא להתייעץ עם השכן שלי לחדר בנוגע לאיזה טיסות משתלמות לאירופה.

עוד רעש...כמובן.

זו לא אשמתם... אני פשוט רגיש מדי.

הם רק רוצים לדבר.

וככה זה נמשך...

אין לי תשובה לשאלה אם המלחמה הגבירה את הרגישות שלי לרעש או שזה הגיל שלי(אוטוטו 55).

סביר להניח ששתי התשובות נכונות.

אולי בגלל זה אני פחות זקוק לרעש וצלצולים באומנות...בכל אומנות.

כי הרעש בתוכי כל כך גדול שאני רק מחפש בחוץ את הרוגע.

ויש לי גם פחד מסוים... פחד שמתישהו אני אתפו