פרשת אמור

הפרשה הזו מציינת בראש ובראשונה את החגים על פי התורה. אלו הם חגי ישראל מדאורייתא

וכל השאר נוספו על פי מסורת, אירועים וחגיגות אחרות.

שבועות, חג הביכורים: טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה.  יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה:  בִּכּוּרִים, לַיהוָה. 

יום כיפור: כו וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כז אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה

ראש השנה:

כג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כד דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן--זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ.  כה כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה. 

 סוכות:  לג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  לד דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה.

כעת אנחנו נמצאים לאחר חג הפסח וספירת העומר הסתיימה. מעניין ימי העומר הם

49 יום, וכאשר נחבר 4+9=13 , נוכל להבין שהמספר 13 ביהדות הוא מספר של מזל, תם האבל  על תלמידי ר' עקיבה שאינו מדאורייתא. והמועד הזה שבו יסתיימו 49 ימי העומר הוא חג השבועות – חג מתן תורה.

בדרך הזו יהיה לנו את ל"ג בעומר גם הוא אינו מדאורייתא אבל לקבלני הבניין זה יום שחור של נזקים ולילדים חגיגה ענקית..

אולם תמיד נשאלת השאלה:למה אנשים דתיים לא מתגלחים

ולמה אין חתונות??

לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים. כולם היו גדולים בתורה, אולם, כפי שמספר לנו התלמוד, לא נהגו כבוד זה בזה. כל תלמידיו של רבי עקיבא מתו במגפה בתקופה זו של ספירת העומר

ביום זה (י"ח באייר) פסקה המגיפה, שכילתה בתלמידיו של רבי עקיבא והחל מיום ל"ד בעומר, בני עדות המזרח נוהגים לחדול מכל מנהגי האבלות. אך יש שנוהגים לחדול מדיני האבלות, רק ביום ל"ג בעומר עצמו ואחר כך להמשיך בהם עד לערב שבועות.

אבל מה פשר החגיגות והמדורות?

רבי שמעון בר יוחאי נולד להוריו שרה ויוחאי לאחר שנות עקרות ארוכות. שמו נקרא "שמעון" כי שמע ה' לקול תפילותיה של אמו. אחד מרבותיו של רבי שמעון בר יוחאי היה רבי יהודה בן בבא. התלמוד מספר, שבין גזרות הרומאים הייתה כלולה הגזירה, שלא להסמיך רבנים חדשים. מטרתם בגזרה זו הייתה, לעצור את רצף העברת התורה מדור לדור. רבי יהודה בן בבא הצליח להסמיך חמישה תלמידים (וביניהם רבי שמעון בר יוחאי) במקום נסתר בין ההרים, שבין 'אושא' ל'שפרעם'. הדבר התגלה לרומאים, אשר מיהרו לשלוח חיילים על מנת ללכוד אותם ולהרגם. רבי יהודה בן בבא המריץ את תלמידיו להימלט על נפשם ולהציל את התורה. הוא עצמו, לא יכול היה לברוח עקב גילו המבוגר ולכן נותר במקומו. הרומאים, שהבינו כי אחרו את המועד, כילו בו את זעמם ורצחו אותו באכזריות.

בחגיגות ל"ג בעומר, מדליקים יהודים בכל רחבי הארץ מדורות, שבאות לסמל את האש האדירה, שהקיפה את רבי שמעון בר יוחאי. נוכל לראות את הילדים עוסקים שבועות ארוכים, באיסוף קרשים וחומרי בעירה ומגלים את כישרונותיהם הארכיטקטוניים ביצירת מבנים מרשימים - העתידים לעלות באש. זוגות נישאים, אירועים רבים נקבעים ליום זה והשמחה חוגגת ברחובות.

בל"ג בעומר נוהגים לעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי, במירון שבגליל. ביום אחד מגיעים לשם כרבע מליון יהודים - רוקדים, מתפללים חוגגים ומודים על המתנות הרוחניות הנפלאות, שרבי שמעון זכה להעניק לנו. ישנם אנשים, שמתמקמים שם שבועות מראש, מתוך ציפייה ליום הגדול.

אולם 49 הימים הלו בעצם הם הימים שעם ישראל הכשיר את עצמו לקבלת התורה אלו ימי הטהרה והזיכוך שעברו בני ישראל מצאתם ממצרים עד למעמד הר סיני.

יש בתורה כמה ביטויים לדרך בה נאמרים הדברים, " צווה" " דבר" " אמור" הביטוי אמור כאן בפרשה מגיע אחרי הפרשות: אחרי- מות- קדושים- אמור

מכאן שאמירה זו היא אמירת דברים חיוביים ולא לגנאי כאשר לעומת זאת הביטוי "דבר" הוא פחות חיובי וכמובן "צווה" הוא במדרגה העליונה של הפקודות. תכלית  האדם החברתי היא ליצור אמירות, להפוך את דיבורו לאמירות ולשלוט בדיבורו.

ניתן לעלעל עוד בין הפרקים של פרשת שבוע זו ולמצוא המון תובנות נוספות כמו זאת שאני יכול לציין מול המסע שעורך משרד הפנים כנגד העובדים הזרים שהשתרשו כאן וילדו כאן ילדים:

לג וכי-יגור איתך גר, בארצכם--לא תונו, אותו.  לד כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם, ואהבת לו כמוך--כי-גרים הייתם, בארץ מצריים:  אני, יהוה אלוהיכם.  לה לא-תעשו עוול, במשפט, במידה, במשקל ובמשורה.  לו מאזני צדק אבני-צדק, איפת צדק והין צדק--יהיה לכם:  אני יהוה אלוהיכם, אשר-הוצאתי אתכם מארץ מצריים.  לז ושמרתם את-כל-חוקותיי ואת-כל-משפטיי, ועשיתם אותם:  אני, יהוה.  {פ}

גם אנחנו הגענו למצרים בגלל הרעב ששרר בארץ כעובדים זרים.

שבת שלום