יום יום ים בהרצליה והפתעה בו

הגעתי לחוף השקט בהרצליה, ליד מלון אכדיה ובתי הקפה ההומים אדם. ידידי, אֵלי השורץ בחופים, כבר חיכה לי על מיטת מרגוע על החוף. בריזה חביבה הקלה את החמסין, ששרר בארץ, ואני גנחתי אל המיטה כשפּני אל המים מלאי אדם. שוברי גלים יצרו אזור שקט עם אנשים רבים במים. בתחילה לא הבחנתי בדבר מיוחד, אבל הרמקול של המציל החל להשמיע קולות רמים. בערבית.
הגעתי לחוף השקט בהרצליה, ליד מלון אכדיה ובתי הקפה ההומים אדם. ידידי, אֵלי השורץ בחופים, כבר חיכה לי על מיטת מרגוע על החוף. בריזה חביבה הקלה את החמסין, ששרר בארץ, ואני גנחתי אל המיטה כשפּני אל המים מלאי אדם. שוברי גלים יצרו אזור שקט עם אנשים רבים במים. בתחילה לא הבחנתי בדבר מיוחד, אבל הרמקול של המציל החל להשמיע קולות רמים. בערבית.
שמעתי ונדרכתי. הסתכלתי אל המים והופתעתי לראות, שמספר הערבים שם גדול ממספר היהודים. בעיקר בלטו נשים, שנכנסו למים בבגדיהן: שמלות שחורות או מכנסיים ארוכים וחולצות ארוכות אף הן. את ראשיהן, כולן, כיסו במטפחות גדולות. רובן שחורות כמו הבגדים.
אין לטעות, ערביות באו להתרחץ בים הרצליה. בעליהן או חבריהן היו גם הם על החוף או במים. אבל אותם היה קצת קשה להבדיל מן המתרחצים היהודים.
אֵלי הסתכל עלי בחצי חיוך ועדכן: "הם באים מירושלים המזרחית או מחברון. באים באוטובוסים מיוחדים". אמר ומיד נזכרתי מאין מוּכר לי המשפט הזה...
עכשיו כבר לא התפלאתי, שהמציל קורא קריאות בערבית. הצלחתי לקלוט את המלים "בנאת" (בנות) או "שבאב" (צעירים) וגם "טאל הון" (בואו הנה). משום מה, במשך שעות השהייה שלי על הים, לא השמיע המציל אף מלה עברית ברמקולים שלו.
הסתכלתי מחדש על הים הרוגע ועל המתרחצים הערבים והיהודים בצוותא ותהיתי: היכן משרד החוץ וצוות אנשיו האמונים על הסבר של מדיניות ישראל בעמים. לא היתה לי תשובה.

קיץ בנורווגיה
זה קרה בקיץ בנורווגיה הרחוקה. לא השנה, אלא בשנה שעברה. קבוצה ישראלית נסעה על כביש החוף באוטובוס תיירים. אחד הנוסעים הביט אל המים הצלולים בחוץ, לא רחוק, וקרא אל המדריך הישראלי: למה אתה לא עוצר קצת, כדי שנוכל לקפוץ למים? המדריך הביט בו במבט משועשע, עצר את האוטובוס ואמר: "רוצה לקפוץ לים, קפוץ".
האיש התפשט ומיהר לצאת מן האוטובוס אל המים. תוך דקה הוא חזר רועד מקור. נורווגיה, מסתבר, איננה הרצליה וסיפר לי את הסיפור המדריך, כשראה את הערביות במים.
שמעתי ונדרכתי. הסתכלתי אל המים והופתעתי לראות, שמספר הערבים שם גדול ממספר היהודים. בעיקר בלטו נשים, שנכנסו למים בבגדיהן: שמלות שחורות או מכנסיים ארוכים וחולצות ארוכות אף הן. את ראשיהן, כולן, כיסו במטפחות גדולות. רובן שחורות כמו הבגדים.

אין לטעות, ערביות באו להתרחץ בים הרצליה. בעליהן או חבריהן היו גם הם על החוף או במים. אבל אותם היה קצת קשה להבדיל מן המתרחצים היהודים.

אֵלי הסתכל עלי בחצי חיוך ועדכן: "הם באים מירושלים המזרחית או מחברון. באים באוטובוסים מיוחדים". אמר ומיד נזכרתי מאין מוּכר לי המשפט הזה...

עכשיו כבר לא התפלאתי, שהמציל קורא קריאות בערבית. הצלחתי לקלוט את המלים "בנאת" (בנות) או "שבאב" (צעירים) וגם "טאל הון" (בואו הנה). משום מה, במשך שעות השהייה שלי על הים, לא השמיע המציל אף מלה עברית ברמקולים שלו.

הסתכלתי מחדש על הים הרוגע ועל המתרחצים הערבים והיהודים בצוותא ותהיתי: היכן משרד החוץ וצוות אנשיו האמונים על הסבר של מדיניות ישראל בעמים. לא היתה לי תשובה.

קיץ בנורווגיה

זה קרה בקיץ בנורווגיה הרחוקה. לא השנה, אלא בשנה שעברה. קבוצה ישראלית נסעה על כביש החוף באוטובוס תיירים. אחד הנוסעים הביט אל המים הצלולים בחוץ, לא רחוק, וקרא אל המדריך הישראלי: למה אתה לא עוצר קצת, כדי שנוכל לקפוץ למים? המדריך הביט בו במבט משועשע, עצר את האוטובוס ואמר: "רוצה לקפוץ לים, קפוץ".

האיש התפשט ומיהר לצאת מן האוטובוס אל המים. תוך דקה הוא חזר רועד מקור. נורווגיה, מסתבר, איננה הרצליה וסיפר לי את הסיפור המדריך, כשראה את הערביות במים.