פרשת השבוע בהעלותך

כך מתחילה הפרשה:

א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו:  בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.  ג וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן--אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.  ד וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא:  כַּמַּרְאֶה, אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה--כֵּן עָשָׂה, אֶת-הַמְּנֹרָה. 

זהו סיפור המנורה הדגלים וארון הקודש

לה וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה:  קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ.  לו וּבְנֻחֹה, יֹאמַר:  שׁוּבָה יְהוָה, רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל

אולם בתוך הפרשה מסתתרת פרשה לגמרי אחרת

אגדה לא עתיקה מספרת על רועה צאן שהצטווה על ידי בעלי העדרים להוביל את העדר דרך המדבר מפאת הסכנה לקיומו של העדר במקום מושבו משודדים, חומסים, וחיות טרף.

וכך היה, הרועה אוסף את העדרים ומובילם במדבר. ידע הרועה את דרכי המדבר והכיר את נאות המדבר שם יוכל העדר לרוות צימאונו, ולאכול מעט מהירק. ככל שהתארכה הדרך, כך החלו הכבשים והעיזים לצאת את תחום העדר ולהתפזר, והיה הרועה צריך לרוץ והכניסם לתוך העדר. וככול שהמשיכו לנדוד כך התמרדו הצאן, געו ופעו ומיאנו להמשיך. נאנח הרועה והתפלל לאלוהיו, והנה רוח קדים עזה פקדה אותם והתכנסו האחד צמוד לשני, וכשפסקה הרוח הנה ערמות עשב יבש מונחות לפניהם. אכלו והמשיכו בדרכם. אך לא לזמן רב, כוחו של הרועה כבר לא עמד לו ובכעסו היה בועט בצאן המסרב זורק אבנים, וגורע מאיכות העדר. עד שנעמד ואמר להם לצאן: מעתה איני מוליך אתכם עוד, לכו לכם לבד ויטרפו אתכם התנים אשר במדבר. ואכן הראשונים אשר פנו והלכו ללא הרועה נטרפו מיד על ידי תנים וצבועים במדבר.

ראו הצאן כי רע הדבר להיות בודדים ללא רועה במדבר נצמדו אל הרועה ולא מרדו בו.

עם ישראל מלא טענות כל הדרך מיציאתו את מצרים.

זוכרים מספר שמות טז:" ג וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. 

והקב"ה ביד מספק להם לחם: " ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם;"

"ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו; וְנַחְנוּ מָה, לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל-יְהוָה. "

משה לא לוקח אחריות הוא מעביר את האחריות לקב"ה וזה נותן לו גיבוי.

אולם מה שחשוב  לענייננו הוא לזכור את כל הבעיות והתלונות שהלינו בי ישראל בדרכם לארץ ישראל.

פתאום ללא הקדמה מודיע לנו המקרא כך בספר במדבר פרק יא "א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה."

כאשר מתעמקים מבינים שנגמר להם הבשר למנגל.

" וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. "

בא להם לדפוק ארוחה גוטה גוטה, מי מאיתנו לא זקוק לארוחת גורמה לפעמים?

אבל את משה זה כבר מעצבן, למה מה? הוא אוכל פרגיות כל הזמן?

כא וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ; וְאַתָּה אָמַרְתָּ, בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם, וְאָכְלוּ, חֹדֶשׁ יָמִים.  כב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם.

והנה הקב"ה מביא להם אותה:

" לא וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה, וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה--וּכְאַמָּתַיִם, עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ.  לב וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו--הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים"

אבל מיד הוא מעניש אותם

לג הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם--טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף יְהוָה, חָרָה בָעָם, וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד.  לד וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה:  כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים

דהיינו תאוות בשרים זה לא בדיוק מה שחשבתם.

וזאת למה? למה בא העונש אלחנן סמט מסביר:

אין לפנינו תלונה רגילה שיש לה בסיס עובדתי אובייקטיבי שניתן לטפל בו ובכך לבטל את התלונה. התלונה כאן אינה אלא ביטוי "נקי" לנמיכות רוח העם. יש כאן נסיגה רוחנית עמוקה מכל אירועי השנה שחלפה: מיציאת מצרים ונסיה, ממעמד הר סיני ומן המשכן. ולא פחות מכך, יש כאן הסתלקות מחזון העתיד שלקראתו מכוונת הליכתם במדבר - הכניסה לארץ הטובה.
בכי העם המתאווה לבשר ממשיך ומעמיק את החטא הקודם המתואר בשלושת הפסוקים הבאים בראש פרקנו, המהווים סיפור עצמאי המשמש גם כמעין מבוא לסיפורנו (א): "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה', וישמע ה' ויחר אפו...". אף כאן אין אחיזה אובייקטיבית להתאוננותם, מלבד העובדה שהחל המסע לארץ כנען לאחר חניה ממושכת בהר סיני.
שתי התלונות הללו, של המתאוננים ושל המתאווים, באות בפתח מסעם החגיגי של בני ישראל לארץ ייעודם. הכנות ממושכות נעשו במשך שנת ישיבתם בהר סיני לקראת רגע יציאתם לדרך

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/bm3-2.htm

אבל צריך לשים לב איך למשה נשבר גם הפופיק:

יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.  יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי.  טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי. 

ולמה אין לו עצבים לשטויות:

כי הוא מצא לו פרגית כושית צעירה ומדליקה

א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח:  כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח

מאפוא לכל הרוחות הוא מצא לו כושית באמצע המדבר

נו מה רציתם שימצא שם ?

אבל זה לא עובר בקלות הקנאה רבותי הקנאה

אבל הקב"ה כזכור נותן גיבוי מלא למשה אז הוא מתעצבן ומה הוא עושה:

וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. 

צרעת זה משחק אצלו

ואיך נרפאים? יורקים לה בפנים מוחטה, הנה תקראו

יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ--הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף

שלא נדע.

שבת שלום