איפכא מסתברא – מי אתה שבט גד

מסורת המקרא מציגה את נחלת שבט גד מעבר לירדן, ממזרח לארץ כנען. ביינות לשבט ראובן מדרום וחצי שבט מנשה מצפון. גבולות השבטים מסתמכים על הכתוב בספר יהושע. ומנגד, קיימות במקרא סתירות לגבי מיקומה של נחלת שבט גד, שטח נחלה זו משתנה בספר במדבר (במדבר לב) ומשתנה שוב בספר דברי הימים (דברי הימים א, ה). נתונים אלה מעלים את הסברה שנחלת שבט גד, מקורה ביצירה ספרותית דמיונית. המחברת בין שניים – באזור הידוע כממלכת מואב, התגורר עם קדום בשם גד, עדיין לפני עליית ממלכת מואב. ובתקופה מאוחרת יותר, במאה ה-9 לפנה"ס, עומרי מלך ישראל כובש את כל השטחים ממזרח לירדן, כולל מחצית ממלכת מואב, עד לנחל ארנון בדרום. והנה מה נוח לחבר בין ישראל הכובש את ערי מואב, ולהסב את יושבי הארץ ממואבים לאמורים, ככתוב - 'וַיִּירְשׁוּ, אֵת כָּל-גְּבוּל הָאֱמֹרִי--מֵאַרְנוֹן, וְעַד-הַיַּבֹּק, וּמִן-הַמִּדְבָּר, וְעַד-הַיַּרְדֵּן.'  מחברי המקרא מומחים בכך כפי שניתן לראות זאת בספר שופטים (א,לד), 'וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת-בְּנֵי-דָן, הָהָרָה:  כִּי-לֹא נְתָנוֹ, לָרֶדֶת לָעֵמֶק'. כאן הפלישתים מוסבים לאמורים. ובספר מלכים א (ט,טז) 'פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג'. וכאן הפלישתים מוסבים לכנענים.

המקרא עצמו רומז על כך, ששבט גד איננו אחד מישראל. כפי הכתוב בברכת משה לשבטים  -  'וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת--בְּאָזְנֵי הָעָם: .... וּלְגָד אָמַר, בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד:  כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף-קָדְקֹד.  וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי-שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן; וַיֵּתֵא, רָאשֵׁי עָם--צִדְקַת יְהוָה עָשָׂה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם-יִשְׂרָאֵל.' (דברים לב,מד. לג,כ-כא)      מדוע  'משפטיו עם ישראל' ?  אם שבט גד הוא אחד מישראל, מדוע צריך לציין שמשפטיו עם ישראל. והרי זה מובן מאליו. אלא אם כן הוא מישהו זר ולא אחד מישראל, המקבל עליו את משפטי ישראל.

סיפורי המיתולוגיה המקראיים שהתרחשו בעבר הירדן מזרחה, שונים מעורך מקראי אחד למשנהו, בעת שניסו לכתוב על יש מאין – 'אֵלֶּה, הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים, וְהַמִּשְׁפָּטִים--אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.  בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא, מוּל בֵּית פְּעוֹר, בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן--אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.  וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ וְאֶת-אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן, שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן--מִזְרַח, שָׁמֶשׁ.  מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-נַחַל אַרְנֹן, וְעַד-הַר שִׂיאֹן--הוּא חֶרְמוֹן.  וְכָל-הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, מִזְרָחָה, וְעַד, יָם הָעֲרָבָה--תַּחַת, אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה.' (דברים ד, מה-מט) זהו הנרטיב המקראי המוכר, בני ישראל מגיעים ממצרים, עוקפים את ממלכת מואב ממזרח, ולאחר מכן כובשים את ארץ סיחון מלך האמורי, הנמצאת מצפון למואב, שהופכת להיות הנחלה של שבטי גד וראובן. שאר הכיבושים לא מענייננו בקטע זה. והנה, אותו הספר, דברים, מספר בסיומו אחרת – 'וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן.  וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.  וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים--עַד-צֹעַר.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.  וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי יְהוָה.  וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.'  (דברים לד, א-ו) הפלא ופלא, משה מת ונקבר בארץ מואב. הכיצד, והרי זו הייתה ארצו של סיחון מלך האמורי, שלאחר מכן, משה נותן אותה לנחלת שבטי גד וראובן. ואולי, זוהי אכן ארץ מואב. כמובן, באותה התקופה בה נכתב פרק זה במקרא, כשבע מאות שנים מאוחר יותר. סופר המקרא כותב ארץ מואב, כי הוא יודע שכל השאר לא היה קיים. לא סיחון מלך האמורי ולא נחלות שבטי גד וראובן. קבורת משה הייתה אירוע חשוב בעיני סופר המקרא, ולכן ישנה חשיבות רבה למיקומה הגיאוגרפי הכללי.

ושוב חוזר על עצמו אישור מקראי, על הימצאותה של ממלכת מואב במקומה ההיסטורי, ואין כל זכר לנחלות שבטי גד וראובן. 'וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.' (במדבר כה, א) אבל-שיטים המקראית מזוהה עם חורבת תל כופריין. הנמצא בבקעת הירדן המזרחית, ממזרח ליריחו. והנה עם ישראל חונה בבקעת הירדן המזרחית, מול יריחו. בהמתנה לצליחת הירדן. ומרוב שעמום, גברברי ישראל מתחילים להתעסק עם בנות השכנים. ושוב הפלא ופלא, הכיצד מואב שכנה לעם ישראל בבקעת הירדן. והרי לפי הסיפור המקראי בעת ההיא, מואב אמורה להימצא מדרום לנחל הארנון.

שם מקום שנשמט ככל הנראה מידיו של הצנזור המקראי, מופיע בעת תיאורו של משה על מסעי בני ישראל, ממצרים ועד לבקעת הירדן –  'אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם-- ... וַיִּסְעוּ, מֵאֹבֹת; וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, בִּגְבוּל מוֹאָב. וַיִּסְעוּ, מֵעִיִּים; וַיַּחֲנוּ, בְּדִיבֹן גָּד. וַיִּסְעוּ, מִדִּיבֹן גָּד; וַיַּחֲנוּ, בְּעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה. וַיִּסְעוּ, מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה; וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים, לִפְנֵי נְבוֹ.' (במדבר לג, א, מד-מז). מתוך הכתוב העיר דיבון היא עיר של גד, עדיין לפני שבני ישראל מגיעים לאזור מואב. סופר המקרא מנסה לחבר בין הישן לחדש, וכותב שבני גד בנו את דיבון – 'וַיִּבְנוּ בְנֵי-גָד, אֶת-דִּיבֹן...' (במדבר לב,לד). ניתן לומר שבנייה זו אכן נכונה, אלא, שהיא התרחשה קודם לכן, על-די העם הקדום גד.

במקרא, בספר שופטים, שבט גד נעלם, ואין לו כל זכר. אין כל שופט משבט גד. וכותב על-כך רש"י – 'שלא העמיד שופט. מושיע את ישראל ...  ומראובן ושמעון גד ואשר לא מצאתי מפורש' (סוכה -  דף כז – ב )  וגם בשירת דבורה שבט גד איננו מופיע. המופע האחרון שלו קודם לכן, נכתב לקראת סיומו של ספר יהושע, כאשר כיבוש כנען מסתיים כביכול, ושבטי עבר הירדן חוזרים לנחלות שלהם – 'וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִשִּׁלֹה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן--לָלֶכֶת אֶל-אֶרֶץ הַגִּלְעָד, אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ-בָהּ,' (יהושע כב,ט)  השופט השני בספר שופטים היה אהוד בן גרא משבט בנימין. המושיע את בני ישראל, מידי עגלון מלך מואב, כאשר המואבים השתלטו על השטחים גם ממערב לירדן, לפחות עד יריחו – 'וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב, עַל-יִשְׂרָאֵל, עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה.  וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו, אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק; וַיֵּלֶךְ, וַיַּךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וַיִּירְשׁוּ, אֶת-עִיר הַתְּמָרִים.' (שופטים ג, יב-יג) לפי סיפור המעשה המקראי, פרק זמן קצר קודם לכן, בני-גד חוזרים לנחלתם, והמואבים נמצאים מדרום לנחל הארנון. ולפתע פתאום המואבים שולטים בכל האזור של שבט גד, כולל מעבר לירדן מערבה. סופרי המקרא אינם מסבירים לנו מה קרה. איה שבט גד ? וככל הנראה קשה להסביר על משהו שאיננו קיים.

גם במגילת רות מסופר על משפחת אלימלך מבית לחם, העוברת להתגורר במואב, עקב הבצורת השוררת בארץ כנען - 'וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב--הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים--מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם.' (רות א, א-ב). הסיפור המקראי התרחש בתקופת שפוט השופטים. ומאשר שוב כי בעת ההיא מעבר לירדן נמצאת ממלכת מואב, ולא שבט גד. וכאן המקום להזכיר את המשכו של הסיפור המקראי, רות המואבייה שנשאה לבנו של אלימלך, הייתה הסבתא רבא של דוד המלך. ואם עסקינן בדוד, ניתן להוסיף את שהתרחש, כאשר דוד בורח מפני שאול מלך ישראל - 'וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם, וַיִּמָּלֵט אֶל-מְעָרַת עֲדֻלָּם; וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל-בֵּית אָבִיו, וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה. ... וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם, מִצְפֵּה מוֹאָב; וַיֹּאמֶר אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב, יֵצֵא-נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם, עַד אֲשֶׁר אֵדַע, מַה-יַּעֲשֶׂה-לִּי אֱלֹהִים.  וַיַּנְחֵם, אֶת-פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב; וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ, כָּל-יְמֵי הֱיוֹת-דָּוִד בַּמְּצוּדָה.' (שמואל א, כב, א-ד)  משפחתו של דוד נמלטת מידו של שאול המלך, אל דוד והכנופיה שלו. היות והם מכבידים על דוד במנוסתו מפני שאול המלך, הוא לוקח אותם למלך מואב. ותמורת סכום כסף או שווה ערך, הוא משאיר אותם למשמורת בידיו של מלך מואב.

דוד המלך מחליט לספור את עם ישראל – 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב שַׂר-הַחַיִל אֲשֶׁר-אִתּוֹ, שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע, וּפִקְדוּ, אֶת-הָעָם;' (שמואל ב, כד,ב) ההוראה של המלך ליואב, אומרת לפקוד את שבטי ישראל רק בגדה המערבית של הירדן, משמע אין כל שבטים ממזרח לירדן, לא גד, לא ראובן ולא חצי המנשה. בהמשך עורך ספר שמואל מידע את הקורא, שעם ישראל נמצא גם בגולה, בכל העמים הסובבים את ארץ כנען, ובכל הערים בהם יושבים עמי כנען – '...וַיֵּצֵא יוֹאָב ... לִפְקֹד אֶת-הָעָם, אֶת-יִשְׂרָאֵל.  וַיַּעַבְרוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן; וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר, יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַנַּחַל הַגָּד--וְאֶל-יַעְזֵר.  וַיָּבֹאוּ, הַגִּלְעָדָה, וְאֶל-אֶרֶץ תַּחְתִּים, חָדְשִׁי; וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן, וְסָבִיב אֶל-צִידוֹן.  וַיָּבֹאוּ, מִבְצַר-צֹר, וְכָל-עָרֵי הַחִוִּי, וְהַכְּנַעֲנִי; וַיֵּצְאוּ אֶל-נֶגֶב יְהוּדָה, בְּאֵר שָׁבַע.  וַיָּשֻׁטוּ, בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ ...יְרוּשָׁלִָם.  וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת-מִסְפַּר מִפְקַד-הָעָם, אֶל-הַמֶּלֶךְ;...' (שמואל ב, כד,ד-ט) מחבר ספר דברי הימים, שכאמור בא לתקן את ספרי המקרא שנכתבו קודם לכן. מסיר את הקטע המציין שעם ישראל נמצא בגולה, ומשאיר את ישראל רק בגדה המערבית – 'וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל-יוֹאָב, וְאֶל-שָׂרֵי הָעָם, לְכוּ סִפְרוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד-דָּן; וְהָבִיאוּ אֵלַי, וְאֵדְעָה אֶת-מִסְפָּרָם.  ...וּדְבַר-הַמֶּלֶךְ, חָזַק עַל-יוֹאָב; וַיֵּצֵא יוֹאָב, וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל-יִשְׂרָאֵל, וַיָּבֹא, יְרוּשָׁלִָם.  וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת-מִסְפַּר מִפְקַד-הָעָם, אֶל-דָּוִיד' (דברי הימים א פרק כא,ב-ה) ושוב אנחנו עדים לעובדה, שעם ישראל איננו נמצא מעבר לירדן מזרחה. ושבטי גד, ראובן וחצי המנשה. אינם קיימים.

מעבר לכתוב במקרא קיימת עדות חוץ מקראית, "מצבת מישע".  המוסיפה עובדות המרחיבות את המידע על "גד". מההיבט ההיסטורי, כתובת מישע אמינה יותר מן המקרא. אנחנו יודעים מתי היא נכתבה ועל ידי מי. לעומת המקרא שנכתב כ-300 עד 400 שנה מאוחר יותר, ואנחנו לא יודעים על ידי מי.  מישע מלך מואב כתב את הכתובת לאחר ניצחונו על ממלכת ישראל , והשבת הערים שנכבשו על-ידי ישראל לממלכת מואב. למהלכו של מישע קיים גם אזכור במקרא 'וַיְהִי, כְּמוֹת אַחְאָב; וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל'. (מלכים ב, ג,ה)   פסוק זה איננו מפרט את אשר עשה מלך מואב.

סיפור המעשה לאירועים אלו החל מספר שנים קודם לכן. בשנת 853 לפני הספירה, יוצא שלמנאסר השלישי מלך אשור, למסע כיבוש לעבר ערי החוף הפניקיות. הוא זקוק לעצי ארזים לבנייה ולכסף ממיסים. מלך אשור משאיר אחריו כתובת המכונה "המונולית מכורח" ובה הוא מספר את קורותיו - יציאה מנינוה ב-14 לחודש אייר, חציית החידקל והפרת והגעה לעיר קרקר, ושם נערכת מולו לקרב, קואליציה של 12 מלכים. בין מלכי הקואליציה נמצא גם אחאב מלך ישראל, עם צבא המונה 2000 מרכבות   ו-10,000 חיילים רגליים. כזכור אחאב נישא לאיזבל בתו של מלך צור הפניקי  (מל"א טז, לא), ומכאן ככל הנראה נבע הסכם ההגנה בין שני המלכים. העיר קרקר נמצאת בצפונה של סוריה. ודרך אגב, אירוע היסטורי חשוב זה לא מצא את מקומו במקרא.

וכאן אני חש חובה לציין את אשר כתוב במונולית, שאמור היה להדליק נורה אדומה, לאחאב מלך ישראל.  מלך ארם בונה צבא גדול. הדדעזר מלך ארם דמשק מגיע לקואליציה עם צבא הגדול מצבא ישראל – 1200 פרשים, 1200 מרכבות ו-20,000 חיילים רגליים. וכזכור עומרי מלך ישראל השתלט על שטחים בגולן ובגלעד השייכים לארם דמשק. ואכן מספר שנים לאחר מכן חזאל מלך ארם יוצא למלחמה על ישראל. וכפי שהוא מציין על הכיבוש הישראלי, בכתובת הניצחון שלו שנמצאה בתל דן – 'ויבוא מלך ישראל קודם ארץ אבי'.

לשם צבירת הכוח לטובת צבא הקואליציה, אחאב מלך ישראל מפנה ככל הנראה את צבאו אשר שהה באיזור מואב, ומשאיר חיל מצב קטן לשמירה על הערים. מישע מלך מואב השולט על מחצית מארצו, מנחל הארנון דרומה. מקבל ככל הנראה מידע על מהלך זה, ומנצל אותו לטובתו, הוא חוצה את נחל הארנון צפונה