מאחורי הסורגים סיור בבית הכלא נוה תרצה
במסגרת סיורי מסע נשי יצאנו להפגש, לראות, לחוש מה נעשה מאחורי הסורגים. מה אנחנו יודעות על העולם של נשים שמסיבות שונות, כל אחת והסיפור האישי שלה, היגיעה למקום שגדרות תיל סוגרות סביב , הפרטיות חלום רחוק, ההתמודדות היום יומית עם משמעת ועם נשים שמעולם לא היו פוגשות במקום אחר.
מסקרן כן, מין מציצנות כן אבל מעל הכל חשוב להכיר את העולם של נשים שלמרות הכל הן נשים בנות אנוש ותהיה הסיבה שהן היגיעו לשם אשר תהיה צריך לטפל בהן בנחישות ורגישות כי המטרה היא לא רק להעניש אלא גם לשקם.
להכנס לסיור בכלא צריך אישור מיוחד, מספר שבועות לפני כן מוסרים מספרי זהות על מנת לבדוק תעודת יושר וכשבאים למתחם בית הסוהר אסור לצלם היות וזה מתקן בטחוני.
עד שקוראים לנו להכנס אנחנו יושבות בצל במקום שמחכות המשפחות
לאחר מכן חמש חמש נכנסות למתחם כשאת התיקים וכל האביזרים הנלווים חייבים להשאיר בארונית בכניסה רק לוקחים תעודת זהות שנמסרת בתמורה לתג "מבקר" .
נכנסנו לאולם ממוזג כששולחן עמוס כל טוב קיבל פנינו, מפה לבנה עוגות מאפה ידי האסירות, פיצוחים ושתיה .
הפרוצדורה של הכניסה לוקחת הרבה זמן ובינתיים שוחחנו עם הצוערת שליוותה אותנו, אסור להשאיר אותנו רגע לבד גם כשיצאנו לשירותים היא נילוותה אלינו וצוערת אחרת נשארה בחדר. מקפידים מאד על מילוי ההוראות לא רק לגבי האסירות גם לגבי המבקרים במקום.
בשטח הפתוח עבדו שני אסירים גברים הכלא של הגברים נמצא לא רחוק משם כך שהם באים ועושים עבודות יזומות המקום אכן נקי ומטופח.
לאחר כשעה היגיעה מפקדת הכלא סג"ד שרה פרידמן, אישה עם נועם הליכות חיוך על הפנים, אישה קטנה שמשרה בטחון נחישות ורגישות. במאור פנים בסבלנות והמון אכפתיות הסבירה לנו על הנשים שנמצאות תחת חסותה.
בית סוהר נווה תרצה הוקם בשנת 1968 , הוא בית סוהר לנשים, היחיד מסוגו בישראל, אשר מופעל על ידי שירות בתי הסוהר. ‏
בבית הסוהר נקלטות סביב השעון אסירות שפוטות, עצורות לימים, שוהות בלתי חוקיות וכן נערות קטינות.
בין כתליו שוכנות אסירות פליליות נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, צעירות, חסרות השכלה, חסרות רקע תעסוקתי ובנות למשפחות המאופיינות בחוסר תפקוד, התמכרויות לסמים , אלכוהול , למחלות נפש וגם ואסירות הצוארון הלבן, אסירות קטינות שוכנות באגף נפרד, הביטחוניות שוכנות במתקן אחר. כיום אין בטחוניסטיות היות וכולן שוחררו בעסקת שליט.
הכלא מאכלס כיום 210 אסירות ויכול להכיל עד 240 . הפשע הנשי נובע יותר מהתפרצויות זעם בעקבות התעללות, אלימות יאוש והגנה עצמית, סמים , גניבות וזנות. פשע המגיע ממצוקה גדולה ביותר .
לאימהות מותר לגדל את הילדים במקום עד שנתיים ולאחר מכן או שמעבירים את הילדים לבית אומנה או משפחה וגם לאימוץ כל מקרה נמדד ונשקל היטב. היום היו שני ילדים במקום אחד תינוק ואחד בגיל שנתיים שאימו עומדת להשתחרר.
אחד האתגרים של הצוות הסבירה המפקדת, ללוות את האימהות מרגע הלידה, כן יש כאלה שנכנסות לכלא בעודן בהריון ויש כאלה שנכנסות להריון תוך התיחדות השנתיים הראשונים חשובים לילד להיות עם אימו הביאולוגית גם לה לשיקום וגם לילד הקטן שזקוק לאימו.
בכלא יש פינה מסודרת בה ניתן לאימהות להיות עם הילד לשחק ולהנות ממנו ללא השגחה צמודה רק פיקוח וגן עם מטפלות שדואגות לילדים ומלמדות את האימהות כיצד לטפל בילד ולקחת אחריות, כך הילדים נחשפים גם לדמויות חינוכיות בחייו.
חלק מהאתגרים לאפשר נורמליות ככל האפשר. ישנן מסגרות חינוכיות, הכשרות מקצועיות וחוגים שונים: חלק מהאסירות מועסקות במפעלים בתחומי בית הסוהר ומקיימות חיי קהילה מעורבת כולן בכפיפה אחת.
ביחד עם המפקדת שרה פרידמן התחלנו את הסיור, נכנסנו בין הסורגים, התרשמנו מהגן ילדים, מפינת המבקרים, מפינת החי הטיפולית ע"ש אפרת כהן שנספתה בכרמל, במקום ישנם אוגרים ושפנים ועל הקירות מילים של האסירות מה נותן להן המפגש עם בעלי החיים עם ליטוף החיות עם הטיפול בהם, כל התסכולים הזעם הרוך והחמלה אפשר למצוא על הקיר כאן אפשר לקרא רק חלק ממה שעובר על אסירה במקום הזה.
משם נפתח השער לאגף "סביון" באגף זה נמצאות אסירות שלא משתמשות בסמים וללא בעיות משמעת.
נכנסים לחצר כשבכל פינה מתלים עם כביסה, עולים במדרגות נפתחת דלת ונכנסים לאולם שבו מספר אסירות חלקן מדברות בטלפון חלקן מעשנות וחלקן מסתובבות, מספר כסאות ושולחנות. מותר לאסירות לדבר בטלפון כל עוד יש להם כסף לקנות כרטיס.
רובן קונות בקנטינה מצרכים ועושות לבד אוכל בנוסף לאוכל המסופק ע"י הכלא.
פרוזדור וממנו משני הצדדים דלתות ברזל עבות מסורגות וצוהר קטן מאפשר כל הזמן לראות מה נעשה בחדר.
בכל חדר שש מיטות קומותיים וארון עם תאים בצד יש מקלחת ושירותיים אפשר היה להכנס
ולהתבונן אבל המחנק שהרגשתי מנע ממני להתרשם.
יש מעט חדרים שכתוב עליהם "חדר ללא עישון" ברוב החדרים מעשנים, הנשים רובן מטופחות אישה היא אישה בכל מקום המבוגרות יותר פחות מתיחסות לזה אבל שומרות על היגיינה.
פגשנו מספר אסירות "מפורסמות " כאן כולן אותו דבר כל אחת מרצה את העונש שהוקצב לה אבל יש משהו מעיק כשרואים אימהות עם תינוק ביחד עם נשים שרצחו את הילדים שלהם או נשים שיושבות בגלל מעילה או גניבה ביחד עם שפוטות למאסר עולם הסיבה קודם כל אין מקום אחר ואין אפשרות הפרדה מרחב המחיה של כל אחת 3.2 מ"ר צפיפות בלתי נסבלת.
הוסבר לנו שעומדים לבנות בית כלא חדש מודרני ומרווח יותר, בכל אופן היחד הזה גורם להם לשינוי ולחשיבה נוספת ברור שבהתאם לרמה למודעות ולנכונות של כל אחת.
משם סיירנו באגף הייצור, האסירות יוצאות לעבוד במפעל המוקם בתוך בית הסוהר נשים שיוצאות לעבודה מקבלות תשלום אומנם לא גדול אבל עוזר להם לקנות דברים שהן רוצות וזה חלק משיקום שלהן חלק מהורדת שליש מהעונש כך גם כל מי שלומדת.
באגף זה ישנה מתפרה הן מקבלות ממפעלים בחוץ חומר והן תופרות כל מיני ציפויים, כריות, סינורים וכד' עבודה יפה מאד.
בחלק נוסף של האגף אורזים מארזים של פיקניק . יש להן הפסקות לארוחת בוקר וצהרים ולאחר מכן חוזרות לחדרים.
יצאתי משם בהרגשה מטלטלת בהרגשת חמלה ושאלה האם אנחנו מודעים מספיק לבעיה מה התובנות והאחריות שלנו כחברה לשיקומם של נשים אלה על מנת להחזיר אותן למסלול חיים נורמלי.
איך אנחנו יכולות להושיט יד לאישה שיוצאת מהכלא שאף אחד לא מחכה לה בחוץ, המשפחה שלה נהרסה ואין לה לאן לחזור מרגע היציאה מפתח הכלא הלבד הזה בעולם הנורמלי הוא הלם בפני עצמו ואם אין עזרה החזרה לבין הסורגים מהירה ביותר.
יצאנו מהכלא לאוויר החם בחוץ שהפשיר את הקור בלב והרעד בגוף.
עשינו הפסקה בשוק ברמלה לארוחת צהרים קשה היה לאכול המראות והמחשבות לא פסקו לראות את כל צבעי הפירות והירקות הרעש וההמולה של אנשים שעסוקים בקניות ומקח .
רק מספר מטר מכאן עולם כל כך שונה כל כך קודר וקשה.
אין ספק שכל מי שיושבת שם קבלה את העונש המגיע לה ובכל זאת התנאים טובים ככל שיהיו ואנושיות של אנשי הצוות לא יכולים לתת את החופש למרות שיש אסירות שבין הסורגים זה החופש והשלווה שלהן מזה הרבה מאד שנים.
לאחר הפסקת הצהריים, נסענו לתל אביב לביקור במרכז יום לשיקום תעסוקתי לנשים(תל"מ).
המקום נמצא בשכונת ווילות בתל אביב ומעורר תקווה רבה לנשים שזה עתה יצאו מהכלא.
אורנת מנהלת את המקום עם צוות מטפלות שעברו הכשרה ייחודית לטיפול בנשים שעברו טראומות קשות של פגיעות מיניות וזנות.
גם כאן קיבלו אותנו עם כיבוד בגינה מתחת לעצים עבותיים.
אורנת תארה את החשיבות של המקום לאלה שיוצאות מהכלא ל"עולם" כאן הן לומדות מקצוע, כאן יש להן אוזן קשבת, כאן זה הבית ששומר עליהם מה שלא היה להם מעולם.
ההוסטל מסגרת ביתית טיפולת "חומת מגן אנושי" ציר שיקומי לסייע החל מהבסיס, ניהול יום יומי, ותעסוקה ובמקביל טיפול דינמי פרטני וקבוצתי.
לבוא להוסטל זאת לא חובה ומי שבחרה בו זה להפרד מהחיים הקודמים ולהתחיל חיים חדשים ללא סמים וקשר עם העבר ובשביל זה צריך אומץ.
כאן תיארו שתי משוקמות את התהליך הקשה את ההתמודדות היום יומית במקום העבודה החדש הפחד שהן לא מספיק טובות, החוסר בטחון שיפוטרו כי יודעים מהיכן הן באו, היכולת לעמוד בפיתוי ולא לחזור לסמים וההרגשה הנפלאה שכאן במקום הזה יש להן עם מי לדבר ותמיד הן מתקבלות במאור פנים ותמיכה. כל יום שעובר הוא ניצחון עבורן.
החיים שהן ידעו הם סמים, התעללות , טראומות קשות וצריך כוחות נפש להפסיק את הסם שנותן את שלוות הנפש הרגעית ולצאת לדרך חדשה עם תוכנית לשנה.
ללמוד מקצוע לצאת לעבודה לבוא בין אנשים לדבר עם אנשים להתלבש ולהתאפר ולחזור לכאן לקבל את העידוד והתמיכה כשהן באות אחר הצהרים הן מרגישות שהיגיעו הביתה ומנהלות את הבית בעצמן ובעבורן.
מסתכלת על הנשים האלה שנראות בדיוק כמו כל אחת מאיתנו אבל כל כך שונות כל כך חשופות לעולם אכזר שמחכה שימעדו והן בכוחות נפש מחליטות לעשות עבור עצמן מחליטות לשנות מחליטות שהן שוות וראויות לאמון . לשמוע אותן מדברות בפתיחות בפנינו כל מה שרציתי זה רק ללטף אותן ולתת להן חיבוק . נשים שכל מה שהן רוצות שהילדים שלהן יקבלו אותן בחזרה שהחברה תיתן להם הזדמנות שניה וזה מאד מרגש.
משם נסענו להוסטל בו משוכנות 12 אסירות המקום גם נמצא בתוך שכונת וילות בתל אביב, מקום פסטורלי ויפה חתולם ושפן מטיילים על הדשא
מספר בנות צעירות הצטרפו אלינו לשיחה, בנות חמודות שהבית שהיה צריך לגונן ולתת להם פינה חמה ובטחון בגד בהם .
הן עברו התעללות הגיעו לסמים ועכשיו אחרי שריצו את תקופת העונש שלהן היגעו לכאן . בבוקר הן לומדות ובהוסטל הזה הן ישנות עד שיוכלו לעמוד על הרגלים ולצאת לעולם.
הבנות כאן נקיות מסמים ויכולות לשהות בבית עד שנה יש להן חוגים, טלויזיה ומנהלות את חייהן באופן עצמאי.
הבעיה הגדולה שלהן ללמוד לחיות במסגרת להשמע למה שאומרים להן מה שעבורנו יום יומי עבורן קשה מאד הן רגילות לעשות כל מה שעולה בדעתן לא אוהבות פקודות ופתאום לקחת אחריות אישית ולהכנס למשמעת והרגלים זה כלל וכלל לא פשוט.
אוזלת היד של החברה שלא ידעה לתת מענה לנערות הצעירות האלה דירדרה אותן לתהום. כאן במקום הזה מנסים לשקמם להחזיר אותם לחברה הבעיה שהתקציב מינורי ולהשיג תרומות זה לא קל לכן הפעילות מינימלית וזה חבל כי רק לימוד וחשיפה יעזור להן להשתלב בחברה .
חשוב כל כך להביא את הנושא לידיעת הציבור כי חברה בריאה נמדדת בעזרה לחלשים ולאלה שהחיים לא האירו להם פנים .
לראות את הבנות היפות והמיוחדות האלה שחושפות את עצמן לפנינו למרות שיודעות שאנחנו עלולות לשפוט אותן ושאנחנו שונות כי הן לא מרגישות "רגילות" הרגשות שלהן נמחקו עם השנים מרגיש כאשמה מרגיש שטעינו ואולי עכשיו זאת ההזדמנות נוספת שאפשר לתקן, ההזדמנות לתרום ולהושיט יד לעזרה כדי לאפשר להן לתת אמון בקהילה בה הם רוצות להשתלב.
שבוע טוב
ובהמשך יהיה פרויקט שיכשיר מתנדבות ללוות את האסירות וזאת גם היתה המטרה לבואו לבקור כי מה שרואים משם לא רואים מכאן.
מי שמבקשת פרטים נוספים יכולה לפנות למסע נשי לריקי
יום טוב