סוף טוב הכל טוב/עמוס מוסנזון 11/7/2015

אורחים יקרים, סליחה שאני שובר את השגרה המקובלת ופונה אליכם מעבר משם, אבל הרי לא חשבתם לרגע שאני בלוויה של עצמי לא אשתתף, לא אשמיע קול. הרי אתם מכירים אותי, אני גם בגיל 116 יוצא מהארון.

קודם כל אני מברך את כל המשתתפים שבאו ללוויה שלי בידיעה ברורה שאני לא אבוא ללוויה שלהם. זה מעיד על גדלות רוח.

אחר כך אני רוצה להיפרד באופן אישי מכל אחד ואחד מכם. אם לא ללחוץ את היד אז לפחות ללחוץ את הלב. אל תפחדו. לא אומר לכם להתראות בקרוב. לא, תמשיכו תמשיכו. צלצלו *2700, תזמינו תורים, תהנו.

הנה יוסי גוטמן חזר. לא יפה יוסי, סמכת על זה שאני לא רואה. לא יכולת להתאפק והלכת להשתין מאחורי האקליפטוס, מזמן אמרתי לך שתנתח את הפרוסטטה שלך.

אל תחשבו שזה תענוג גדול להיות מת. פעם אמרו: קשה להיות יהודי, עוד יותר קשה להיות יהודי מת. אם אתה מת אז אתה מת. אתה מת לדבר, אבל אף אחד לא שומע. אתה מת לזוז אבל אתה לא. אתה מת להשתין, אבל אין בתכריכים חנות. ואם תשתין בתכריכים מישהו יחליף לך? ולמות מושתן גם לא תענוג גדול. בקיצור אתה מת ועוד רוחצים אותך בצינור גומי במים קרים. נכון, עכשיו אני לא מרגיש כלום, אבל ידעתי את זה קודם וזה ממש לא היה נעים.

רגע, נזכרתי. נינה פה? נינה מי"ב 3. עכשיו אני יכול להגיד לך בקור רוח שתמיד שישבת בשולחן הראשון עם שני כפתורים פתוחים כאילו הוצאת עלי חוזה [חזה] ולא יכולתי להסיר ממך עין, ממש שדדת את מנוחתי, ייקח אותך השד, סליחה . . . השד. היו לך שדיים ממש לולובריג'ידה. בכתה שלכם זה היה בזבוז לכתוב על הלוח ולהפנות לך גב. בהחלט הפלת אותי שדוד.

בת כמה את עכשיו נינה? 77? נו טוב שהתעטפת בשל. כל דבר בשעתו. נו, נחזור לענייננו: מילא הבנים שלי נראים כמו חורבות . כל אחד והפיליפינית שלו. אבל הנכדים, ממש אני מתגאה בהם. לכל נכד שני יש תואר שלישי. ועל הנינים והנינות? אי נינה נינה, שוב אני נזכר בך. איך שמרתי עלייך שעתיים בבחינת הבגרות. הרגשתי ממש כמו הנביא יחזקאל, חוזה חזיונות שדיים.

ככה זה רבותי המלווים, אבל יש למוות גם יתרונות, בוודאי למורה לספרות. עכשיו אני מבין לעומק את "שמחת עניים" של אלתרמן, שבהם המת הוא הגיבור הראשי. תקשיבו לשורות האלו.

לא להבל נשבעתי לך אומן

לא לשוא עקביך אשוף

עם החולד חתרתי מעומק

וכמוהו עיקש וכשוף

את עצבת ראשי המקריח

את יגון ציפורני הגדולות

את שמעיני בנפץ הטיח

בחרוק הרצפה בלילות.

תמיד הייתי בעל קנאי. כמובן הסתרתי זאת, התביישתי. אבל עכשיו אני יכול לגלות. כל מי שניסה להתעסק עם ציפורה כבר לא יישן לבטח במיטתו. הוא יקשיב טוב לנפץ הטיח, לחרוק הרצפה בלילות.

ויש לי בקשה, בקשה אחרונה. לא מגיע לי? אנשי חברה קדישא, במקום לחפור בור חדש פשוט תפתחו את הבור של ציפורה ותניחו אותי עליה. אני פשוט רגיל אליה. אני ממש לא יכול למות בלעדיה.