היום הלוויה

42 שנה עברו מיום שחרורי מצה"ל , זוכרת את היום, התחנות בבקו"ם ובעיקר ....הנסיעה באוטובוס הביתה מת"א לצפון, לידי התיישב חייל, נו.....אומר  "איך נשרוף עכשיו שעתייים?"  "נדבר" חייכתי, "וואלה רעיון ...אני אשר" אמר והחזיר חיוך כאילו אמר -אוקיי אני בקטע!! . נוצרת בלבי ....את המגע ,בישיבה הצמודה לאשר , הכתפיים , מידי פעם שם היד על רגלי , בעדינות , כאילו "סחבאק" .  לפני שירד בחיפה , ביקש מס הטלפון שלי , אני יצלצל , הבטיח, אני המשכתי צפונה. 

חיכיתי לצלצול , שבוע , שבועים ,חודש.  מראשי ומלבי דמותו, העיניים החומות, הידיים, האצבעות, לא נמחקו, חקוקים עמוק עמוק בלבי.

המשכתי בחיי, מצאתי אושר, איבדתי אותו, מצאתי אותו שוב, איבדתי אותו, מצאתי אותו שוב....ובכל פעם שמצאתי את האושר הוא היה נהדר...אבל......הזיכרון הגעגוע לאשר מתעצם .

בגי 60 החלטתי לתת לעצמי מתנת יום הולדת, החלטתי ללוות קבוצת ילדים טיול לפולין, במשך חודשיים הכשרתי ,הדרכתי הילדים למסע לפולין, בהתאם להוראות משרד החינוך. היום הגדול הגיע, אנחנו כבר בשדה התעופה, הילדים התרגשו ואני מנסה להרגיע ללטף. 

התמקמנו בתור עם עוד קבוצות מכל הארץ.  לפתע...נגיעה בכתף, מסתובבת, רחל?? הוא אומר, אשר!!!חיבוק!!! ישנם רגעים שהלב פועם חזק מהתרגשות , עד שאינך יודע מה לעשות עם עצמך, רגעים של חיבור נדיר, רגעים שמשהו זז שם בפנים, כמו סכר שנפרץ, האנרגיה מתחילה לזרום בגוף, מבינה , שוב הולכים חיי להשתנות. משתחררת לאט מהחיבוק ,מסתכלת לעיניים שכל כך התגעגעתי "למה לא צילצלת?" , "יפה שלי, איבדתי הפתק, ניסיתי לשחזר מס' הטלפון, לא הצלחתי, כעסתי שלא לקחתי את כתובתך, דמותך הייתה בעייני יום יום, הביטי האישה שהתחתנתי " מציג לי תמונה " דומה לך, העיניים האף השפתיים ....רק חסרים הגומות .....והלב שלך".

7 ימים ולילות היינו ביחד (גם אשר ליווה קבוצת ילדים למסע לפולין) 7 לילות , של עונג, כייף, מדהים, נפלא ומרגש, בעונג הארוטי התרוממות נפשית עילאית, להרגיש לחוש את לבו את גופו.

בדרך חזרה הביתה, "רחל,תני לי יומיים , להכין את אישתי לפרידה, דבר לא יוכל להפריד בינינו עכשיו, נשלים את השנים החסרות"

4 ימים היינו ביחד, ביום החמישי, טלפון, "שלום , אני אורית, אשתו של אשר, בבקשה, 30 שנה אנחנו נשואים, ילדים נכדים, אני אוהבת אותו, בבקשה" שמעתי את קולה השבור וניתוק.

אשר חזר לביתו לאישתו למשפחתו, ביקש פגישה אחרונה בבית קפה, הבטיח פגישה אחת אחרונה, הגעתי לבית הקפה שהיה בנוי מחלונות סגורים, אשר ישב ליד החלון, ניגשתי , שמתי את ידי על זכוכית החלון, לאט לאט גם אשר הרים ידו והניח על הזכוכית, שפתיו נעו "אני אוהב אותך".

כעבור שנתיים , הפל מצלצל, על הצג אשר, הלב מחסיר פעימה, "מדברת אורית , אשר נפטר , דום לב,"

אהוב שלי, לקחתי חופש היום, אתה הולך בדרכך האחרונה, למנוחת עולמים, אני כאן מלווה אותך , באהבה, בזכרונות ובמילים כתובות. תמיד ישאר לך מקום שמור בלבי לנצח, אזכור אותך אהובי, את העבר שלנו את החלומות שלא התגשמו, הכל חקוק במעמקי לבי.  מבטיחה , בכל שעה ובכל מקום , אתה תשכון בתוכי וכך תתן לי האומץ להמשיך להיות לבדי.