ביקור בכפר ערבי

ביקור בכפר ערבי

אבא שלי התעניין בחיי  הערבים וגם כיבד אותם.

יום אחד, בתחילת שנות החמישים, באמצע שנת הלימודים לקח אותי אבי לטיול בכפרים הסמוכים לקיבוץ, באקה אל גרבייה וג'ת. הייתי ילד בכיתה ד' -ה'.

נכנסנו לבית הספר התיכון (ללא תיאום מראש). המנהל קיבל אותנו בסבר פנים יפות, הזמין אותנו למשרדו, וכיבד אותנו בקפה. הוא נתן לנו הסברים מפורטים על בית הספר. לאחר שיצאנו אבי העיר לי: "איתן, כל מהלך השיחה נשענת על מרפקך שאותו הצגת ממש באמצע השולחן. לא יושבים ככה בפני אדם מכובד." אבי שגדל בווינה היה רגיש לדברים כאלה, אך אני בתור ילד קיבוצניק לא ידעתי הרבה על נימוסים.

אח"כ, הלכנו לכפר השכן – ג'ת - ושם הוזמנו לביתה של משפחה ערבית. גם פה האירוח היה מאד יפה והשיחה קלחה. מישהו הציע לאבי סיגריה, שלא עישן מימיו סיגריה והוקיע תמיד את המנהג הזה, לקח את הסיגריה ועישן אותה. כשיצאנו מביתם שאלתי את אבי איך זה שאתה שכל-כך נגד עישון, עישנת סיגריה? הוא אמר לי, "הערבים מקפידים על הכנסת אורחים, אבל אם תסרב להם הם עלולים להיפגע."

מהטיול הזה נשארו לי המון חוויות. כתבתי עליו בעלון הכיתה, ועשיתי כמה ציורים של רחובות בקה אל גרביה והשוק שלה.

בשנים שלאחר כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים, אבי רכש לו ידידים פלסטניאים ברחבי הגדה. היה לו חבר בבית לחם, וגם חבר בשכם. בימי האינתיפאדה הכי סוערים הוא נסע לבקר את חברו מבית לחם. נהג המונית ממזרח ירושלים הוריד אותו בביתו של חברו וברח משם.

 תמיד שאלתי את עצמי מאיפה הוא לקח את הפתיחות הזו? אין לי ממש תשובה אחת: הוא בא מעיר קוסמופוליטית – וינה שהיו בה הרבה עמים ועממים; הייתה בו סקרנות גדולה לגבי אנשים; הוא האמין באמת בשוויון הערך של כל אדם, הייתה לו אמונה פנימית עמוקה בערך של "אחוות עמים".