פרידה מאבא

שלום איתן,

בעיות שלי. אינני קורא את כל הפוסטים שאני רוצה, בבת אחת, "כבד עלי". אי לכך, אני קורא אחורה, אך הפוסטים שאתה מעלה, כנראה נמחקים על ידך, כשאתה מעלה פוסט חדש, או שפשוט אינני יודע איך להגיע לקודמים. אי לכך, כבמקרה שלך, אני חש פיספוס.

מבחינת הפרטים, הפוסט הנוכחי שלך מעניין, אך נראה לי שאדם שנוהג ברכב, ובלילה, לא יכול לחשוב כל כך הרבה פרטים. נכון שזו מעין "לקיחת טרמפ" על הנהיגה, אך אפילו אם נכון הדבר, לי זה הפריע. בתחילת הפוסט אתה מתאר מצב של מישהו, ואחר כך אתה מתייחס אליו בתור נתן. מי שלא קרא את הפרקים הקודמים, לא מודע לשם (כנראה), וזה יוצר מעין עצירה קריאתית, בה הקורא שואל עצמו מיהו נתן, וכמובן משער לעצמו.

בסוף הפוסט מסופר על חברה שהיתה במקום, אך אין שום תיאור להרגשתו של נתן בהקשר זה, או הסבר לאמירה זו. האם זו אמורה להיות מעין נקודה האומרת "חכו לפרק הבא"?

אינני איש ספרות, אך פשוט כתבתי את הדברים, כי אני נהנה לקרוא אותך, ונראה לי שאתה יכול יותר, אם תרצה. לא קראתי את הפוסט בעיני ביקורת, וסביר שלו הייתי עושה כך, הייתי כותב עוד. בהצלחה כרצונך, עמיר

תודה לך כיסופית,

את צריכה להבין שלא כל-כך כאב לי, או לא כאב לי כל הזמן. הטיפול באבא  ב-16 השנים האחרונות שלו, הפך לתוכן מסוים של חיי. נתן להם משמעות. הרגשתי שאני עושה דבר חשוב וטוב.

להתראות 

איתן

לעמיר שלום,

אני לא מוחק אף פוסט. בבלוג שפתחתי יש את כל הפוסטים שכתבתי וזה לא כל-כך מסובך להגיע אליהם. מהקהילה אני פרשתי ואל תחפש שם.

לגבי הנהיגה מוזרה לי קביעתך שאי אפשר לחשוב את כל המחשבות שחשבתי בזמן הנהיגה. אתה כנראה לא מכיר את כתיבתי אבל היא נוטה להיות אוטוביוגרפית ב-95 אחוז, ולהשען על המציאות שהייתה. אכן נסעתי באותו לילה מגבעת-חיים, עברתי את עין החורש, עברתי את המעפיל והגעתי לביה"ח שליד עין שמר. נתן זה השם שלי כאשר אני כותב על עצמי בגוף שלישי.

הבנת?

תהיה לי בריא ושנה טובה

איתן

היי כיסופית,

חשבתי עוד על תגובתי הקודמת. ישנו ספר של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות". הוא מספר שבעבודתו כפסיכולוג באה אליו אשה בדכאון. היא אומרת לו עשרים שנה טיפלתי בבני המפגר. עכשיו הוא מת ואני חושבת שהחמצתי את חיי בגלל הטיפול בו. פרנקל מנסה לשכנע אותה שהטיפול הזה היה משמעת חייה וכך הוא מוציא אותה מהדכאון.

להתראות

לעמיר שלום,

רציתי להוסיף שיש לך טעות בדרך הסתכלותך על סיפור. בסיפור אוטוביוגרפי, או היסטורי, יש את הבסיס העובדתי. מעבר לו הסופר או היוצר נדרש לבנות חלק של המצאה ספרותית, חלק של בדיון, אחרת זה לא ספרות, זה לא סיפור (את זה למדתי באוניברסיטה הפתוחה), זה סקירה היסטורית. לכן זאת טעות מצדך לבדוק בציציות האם במרחק שנסעתי יכולתי לחשוב את כל המחשבות האלו.

אני כותב את הסיפור עשרים שנה אחרי מות אבי. ב"זכרונות" שהבאתי ניסיתי לאפיין את יחסי עמו באותן שנים. השאלה האם חשבתי מול עין החורש את אותה מחשבה ממש לא חשובה.

מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי

להתראות

לאיתן,

מדהים.מטלטל. אף ילד לא צריך לעבור ארוע כזה  ובפרט לא לבד.טוב שהחברה חיכתה שם.

לדעתי אי אפשר לכעוס על אדם חולה.איך שלא יהיה הוא אהב אותך מאד, אך בהיותו חולה,לא יכול היה להביע את הכרת התודה ואולי אפילו לא להרגיש אותה.עברו עליך זמנים קשים מאד.

אני מקווה שזה שאתה כותב את זה כאן,זו איזושהי סגירת מעגל ופיוס עם עצמך לפחות.עשית עבורו כל מה שבן יכול לעשות ואפילו למעלה מזה.ובעצם היית בודד.אבל איזה ילד יפה היית.וכך גם אמך ואביך.אנשים יפים,אך אומללים במקום שלא היה לרוב אהוב עליהם.אני מקווה ששיקמת את חייך ואתה אדם מרוצה כעת מחייך..

על זה כתבו חז"ל "אל תשלכני לעת זיקנה" החיים הם מחלה סופנית ונכון להיום כולנו מטפסים באותו השביל וזה רק העיתוי והמצב בו אנו מגיעים לאותה תחנה. צריך אומץ לעבור את המרחק בנסיעה הזו

יישר כוח

שלום איתן

אני חדשה במוטקה ולכן רק עכשיו ראיתי את הבלוג המרגש ומרטיט לבבות הזה.

אני גרושה מה שנתיים טרי טרי, יש לנו 6 ילדים מה שאתה מעלה בבלוג שלך פורט על מיתרי ליבי,

משום שבלי שהילדים יספרו(והם לא מספרים) ברור לי שהם שסועים בין אמא ואבא... אפילו ששנינו לא משמיצים

אחד את השניה, אפילו שאין ביננו מפגשים וזו הבחירה שלי.. מאחר ונפגעתי קשות מהאיש שחייתי איתו 30 שנה.

אני מקפידה מאוד וזה ממש ממש קשה לא לערב, ולהראות רגשות כעס או תלונות ליחסי עם הילדים..

זה קשה מאוד .אבל הבלוג שלך הוא מראה עבורי לראות איך ילד מרגיש במערכת הלא פשוטה הזו.

תודה רבה אורית..

לאורית תודה על תגובתך.

גם אני גרוש, אמנם נשוי פעם שנייה באושר. תמיד הקפדתי לא להשמיץ את אשתי הראשונה אם ילדי. למעשה היום שתי המשפחות שלנו בידידות. מאחל לך שזה יקרה גם לך, אבל זה תלוי בבחירות שתעשי. צריך לסלוח אם רוצים להתקדם הלאה. לא להתקע בכעסים.

להתראות