למה אני כותבת על ציפי כהן ז"ל?

ציפי נפטרה לפני יומיים והלוויה התקיימה אתמול.

ציפי לא היתה חברה קרובה. האמת היא שבשנה האחרונה לא ראיתי אותה הרבה פעמים- אז למה שאני אקדיש לה בלוג?

כי ציפי עשתה מה שלרובינו אין את הכוח או הרצון לעשות. כשנשארה ללא בעלה שנפטר היא החליטה שהיא תחיה את החיים  - תחיה אותם עד הסוף.

ציפי היתה שחקנית ברידג'- שם הכרתי אותה- לפעמים שיחקנו יחד. היא הכירה את כל המועדונים באיזר השרון וכל ערב היתה משחקת באחד מהם. כאשר שאלתי אותה אם זה לא יותר מדי הסבירה לי "זה בילוי לא יקר" " זה מכריח אותי להתלבש ולצאת" "אז אני יוצאת- כל יום". ציפי אהבה בגדים  צבעוניים ונוצצים והפתיעה את באי המועדונים עם משהו שונה- אבל כולם ידעו "זאת  ציפי".

בקאונטרי בו עבד בעלה ז"ל היא השתתפה בכל החוגים- כל בוקר היתה מתחילה בשחייה והולכת קצת לעשות כושר (ואולי הפוך). היתה אלופה בריקודי-עם וכשלא היה לה בן-זוג היתה רוקדת לבד. העיקר לרקוד.

היא יצאה לכל הטיולים ועזרה למארגנים בכל האירועים.. אם זה"יום שישי נשי" ואם זה "טיול לגליל..." במהרה אספה מסביבה מספר חברות שהיוו כעין פרלמנט יומי של הקאונטרי. 

בגיל די מבוגר, כאשר התאפשר לה- היא עבדה כנהגת מקומית שהסיעה תלמידים מוגבלים לבתי הספר השונים. ידעה להתייחס אליהם בהתאם למצבם.

לא אפרט כאן כיצד עזרה למשפחתה- אבל זה גם היה.

ציפי לא חיכתה אף פעם שיתנו לה, שיציעו לה, שיקחו אותה,  היא גמעה את החיים בכל שנייה  במה שיש  -   הלוואי שכולנו היינו יודעים לעשות זאת.

נפטרה אחרי מחלה קצרצרה. וכל מאות חברי המועדונים בהם שיחקה היו שם בלוויה.

יהי זכרה ברוך.