החלום

חלמתי שאני בדרכי הביתה מהעבודה.גשם זלעפות מכה במכונית,והווישרים נעים בתזזית מתחרים בטיפות הנופלות.מוסיקה חרישית בוקעת מהרדיו,מנעימה לי את הנסיעה.הגעתי לכביש הפונה לישוב,יורדת בדרך הפתלתלה,רגלי לוחצת קלות על הבלם. נפנפתי לשלום לשומר שפתח עבורי את שער הכניסה,המשכתי ברחוב הראשי ,כלב רטוב,מסכן,שזנבו מקופל בין רגליו חלף על פני,ומחלונות הבתים בעלי הרעפים האדומים שהבהיקו מהגשם,בצבצו פניהם של תושבים סקרנים,הבודקים מי בא ביום גשום,למקום שכוח אל.הגעתי לקצה הישוב וליד הגדר פניתי ועליתי במעלה גבעה קטנה, לעבר חלקת אלוהים קטנה מוקפת ברושים.בתווך עמד הדוקומותיים שלי במלוא תפארתו.ראיתי את עצמי יוצאת לאט מהמכונית,אוספת את חפציי,נושמת לרווחה את האויר הצח המהול בריח הרטוב של הדשא.מאזינה לצליליהם העמוקים של פעמוני הרוח המכים זה בזה בקצב הרוח הקלה,ובלב מרנין ובברכת "שלום בית" חם, מלא אהבה,עליתי במדרגות ונכנסתי לביתי,שאותו יצרנו בן זוגי ואני. ביחד ראינו אותו צומח מן האדמה,קודם קירות וחדרים,ומקבל צורה כפי שחלמנו.בחוץ קריר,אבל בפנים שרר חום נעים,הורדתי את נעליי בכניסה ופסעתי על השטיחים העבים,הרכים,מעיפה מבט לעבר הכורסה, מכרתי משכבר הימים,עם ההדום לרגליים,מזמינה אותי להתכרבל בתוכה,ולהשקיף על הנכדים המשחקים.הסתכלתי סביבי,איפה הם?אין איש.אולי הם יושבים בפינת הסלון על הספה עם כל המשפחה ונהנים מהבדיחות והסיפורים שנזרקים לכל עבר?אבל לא,אין שם אף אחד .אולי הם יושבים בחדר האוכל, ליד השולחן הגדול העמוס במטעמים? אבל לא.עברתי מחלון לחלון משקיפה החוצה לעבר הדשאים שפרחים עיטרו אותם,נזכרת שימי הקיץ קרבים ובאים ואיתם המנגלים שנערוך,וכולם יושבים סביב לשולחן העגול שמעליו שמשיה ונהנים מהשקט והשלווה,אבל הם לא היו שם.השקט החל להעיק עלי,עליתי במדרגות העץ,המדרגה השלישית עדיין חורקת."הלו,הלו,אתם שם?"קראתי,עוברת מחדר לחדר,מסובבת מידי פעם את ראשי לראות אם הם מתחמקים ממני כשהשטיח בולע את צעדיהם.יצאתי למרפסת העליונה,משקיפה לעבר הכפר הערבי שניצב על גבעה.תושביו נהגו לבקר אצלנו ולשתות קפה,ועכשיו גדר בטחון מפרידה בינינו לבינם.חזרתי פנימה והתחלחלתי,אפה הרהיטים?המיטה עם השידה המיוחדת? לאן נעלמו הבגדים בחדר הארונות? ושולחן העבודה עם המדפים עמוסי הספרים האהובים עלי?קפאתי במקומי. פחד השתלט עלי ,הטלפון צלצל ועמו פעמון הדלת.ירדתי במהירות,וכשהגעתי למדרגה החורקת,מעדתי ונפלתי.כנראה התעלפתי.הצלצול הטורדני ועימו הדפיקות החזקות הלמו באזניי כשפקחתי את עיניי.הסתכלתי סביבי.אני בחדר זר .רק הכורסה והתמונות התלויות על הקיר מוכרים. הכל חדש.

רעש המכוניות ושל הרכבת העוברת,החזירו אותי למציאות החדשה.לדירה בבית משותף.קמתי ממקומי מנערת את זכר הבית שאהבתי,פתחתי את הדלת וראיתי את בניי מביטים בי בדאגה"מה קרה?דפקנו,צלצלנו,ולא ענית"חיבקתי אותם.כשנכנסו פנימה הבית כבר לא היה זר לי.