לאחותי היקרה

מרים אחותי היקרה,

7.4.1951

את יודעת שאני תמיד אעמוד לצידך. את היית ונשארת האחות האהובה עלי. את זוכרת איך התחבאתי מתחת לשמלתך, בקארלסבד, כאשר השוטר רדף אחרי? ואיך חסמת את דרכם של השקוצים הצ'כים שרדפו אחרי? היית כל-כך אמיצה שאני תמיד הערצתי אותך, גם כשהפכת לקומוניסטית ואבינו זרק אותך מהבית. אני בטוח שתצאי מהמשבר הזה בשלום, ואפילו מחוזקת יותר.

אני תמיד אומר שבשביל לעשות מעשה טוב ואמיץ, מספיקה סיבה אחת טובה, ובשביל הימנע ממנו תמצאנה הרבה סיבות. אני חושב שאתם, את ופרנץ (פרץ), הולכים לעשות מעשה טוב, שייטיב עם שניכם וגם עם ילדייך.

נראה לי ששניכם לא הפסקתם לאהוב זה את זה, ורק המלחמה הפרידה ביניכם. אחרת לא הייתם חוזרים זה אל זה כל-כך מהר, אחרי פרידה של יותר מעשר שנים. פרנץ הכיר אותך כשהיית בשיא זוהרך, כמעט ממנהיגות המפלגה, הוא מבין את אישיותך הרבה יותר טוב מצבי ואולי גם כל גבר אחר. פרנץ הוא לא סתם גרמני. הוא גרמני שנלחם בנאצים וסיכן את חייו לשם כך. העובדה שהוא רוצה להתגייר וכבר התחיל ללמוד עברית ומסורת יהודית, וברור לו שהא יחיה בארץ, היא מעשה אמיץ שפותר הרבה מהמכשולים שיעמדו בפניכם.

פרנץ צודק כאשר הוא אומר שהקיבוץ אינו מסגרת חיים מתאימה לך. הקיבוץ הגיע להישגים גדולים ביישום רעיון השיוויון. אבל זה הלך על חשבון רעיון "החרות". גם אני נאלצתי לעזוב את הקיבוץ ברגע שהבנתי שאני רוצה בקריירה אקדמית. את, כל חייך הקדשת למאבקים פוליטיים, נאלצת לחתום בכניסתך לקיבוץ על הסכם משפיל שלא תעסקי יותר בפוליטיקה. את עובדת בעבודות שחורות, אינך מקבלת תפקידים ונחשבת לאדם חולה, קומוניסט, ולא ממש ציוני. זה כמו להיות באמריקה – כושי, קירח וזקן (בדיחה של התוכנית "שלושה בסירה אחת"). את לא צריכה לראות את רצונך לעזוב את הקיבוץ ככשלון. לא לכולם מתאים לחיות בקיבוץ.

אני סבור שאחרי שתצאי מהקיבוץ, עם האמצעים של פרנץ, תוכלי להתמסר ללימוד עברית, ואז תוכלי להפוך לעתונאית חשובה באחד מעתוני השמאל. כושר ביטוי תמיד היה לך.

מרים, אני מאחל לך הצלחה מכל הלב, ואני ממש נרגש כשאני חושב על החיים החדשים שמצפים לך.

באהבה גדולה, אחיך