הזדמנות שנייה - רומן מכתבים

הזדמנות שנייה - רומן של מכתבים

מרתה יקרה,

25.7.1945

ודאי תופתעי לשמוע כי אני פרנץ הקומוניסט, בעלך לשעבר חי, ובדרכי לאמריקה. כן, אותה אמריקה שכה אהבנו לשנוא, כשהיינו שנינו חברי מפלגה מסורים.

העולם השתנה מאז אותם ימים של שנת 1938, וגם אנחנו השתנינו מאד. את הפכת כמעט לציונית לפי מכתבך, ואני הפכתי למאמין בקפיטליזם, בליברליזם, בדימוקרטיה, בכל מה שבזנו לו בעבר. היום אני לא מאמין בקומוניזם בכלל, וצר לי שזאת הייתה הסיבה לפרידתנו. את ודאי עוד זוכרת את המריבה הגדולה שהייתה לנו, כאשר הנאצים התקרבו לעיר שלנו. אני רציתי שכולנו ניסע לרוסיה, ולך הייתה אינטואיציה שרוסיה הסובייטית היא מקום מסוכן. הפרידה שלנו הייתה בלתי נמנעת, כי את התעקשת שאת רוצה להתחבר למשפחתך בפלסטינה. לי כגרמני לא היה מה לחפש בפלסטינה, וראיתי במהלך כזה בבגידה במפלגה.

עברו שנים, אני יודע שחשבת שאני כבר מת, אבל אני לא מתתי במלחמה הארורה ההיא. הייתי רוב הזמן פעיל במחתרת הצ'כית (יחד עם צ'כים – גרמנים אחרים). ישבתי בכלא הגרמני, ברחתי ושוב נתפסתי. רוב חברינו מהמפלגה ניספו במחנות הריכוז של הגרמנים. אחרים, (בעיקר מהריכוז הגרמני בסודטים), ולא מעטים הצטרפו למפלגה הנאצית. אני יודע מה קרה לבני עמך, ועכשיו גם אני קצת ציוני. אני חושב שהיהודים צריכים מדינה משלהם.

האכזבה הגדולה שלי הייתה בסיום המלחמה במפגש עם החיילים הרוסים. הם סיפרו לנו מה קורה ברוסיה באמת, לא בפנטזיות שלנו. הבנו שרוסיה הפכה לבית-סוהר אחד גדול, והגורל הזה מצפה לצ'כוסלובקיה, כי היא נכבשה ע"י הרוסים. האמונה שלי בקומוניזם התנדפה. התחלתי לנדוד למערב. רציתי להגיע לכוחות האמריקאים. אני וכמה חברים הלכנו מאות ק"מ, עד שהגענו לוינה, ושם הסתננו מעבר לקווים של הרוסים וחברנו לאמריקאים.

פתאום ראינו שהאמריקאים לא מפלצות כפי שחשבנו בעבר. הם נתנו לנו יחס אנושי למופת. הוכנסנו לבית-חולים כי כולנו היינו חולים ותשושים. שם פגשתי וויויאן, שהייתה אחות בבית החולים. לאט לאט התהדקו הקשרים בינינו. היום אנחנו נשואים. לאט לאט התרגלתי לרעיון שאחייה בארה"ב. עכשיו אני כותב לך מעל סיפון האונייה שלוקחת אותי לארה"ב. את יודעת שאנחנו הגרמנים מהסודטים גורשנו מצ'כיה לגרמניה המזרחית. לא היה לי לאן לחזור.

אני מבין לפי הסיום של מכתבך, שאת יודעת כבר על-כך. כואב לי שהקשר בינינו נותק, כואב לי שלא אראה בעתיד הנראה לעין את בתי, אבל את הרי יודעת שהתגרשנו כבר בצ'כיה. כן, לא כל-כך התאמנו זה לזה. את היית אינטלקטואלית ממנהיגות המפלגה ואני הייתי חבר מפלגה, אבל בסה"כ חשמלאי פשוט. חוץ מזה למרות שהיית מאד "מתקדמת", העובדה שהייתי "גוי" הפריעה לך קצת, ובאיזה מקום התגעגעת למשפחתך, למרות שהם נידו אותך. אשמח מאד אם תשלחי תמונות של בתנו. אני מקווה לראות אותה ביום מן הימים, והנתק ממנה כואב לי.

הבנתי שנולד לך עוד בן, אשמח גם לתמונה ממנו. אני מקווה שאת מאושרת עם בעלך היהודי בקיבוץ (אשמח גם לתמונה ממנו. כפי שאמרתי מקודם, הפרידה שלנו הייתה בלתי נמנעת, ולא רק בגלל המלחמה. מרתה, אין לבכות את העבר, מה שהיה היה, היי מאושרת וגם אני אנסה להיות מאושר...

שלך פרנץ מילר

26.11.1945

פרנץ יקירי,

היום גמלה בליבי החלטה לכתוב לך. בעלי צבי לא יודע על-כך.

עבר עלי יום נורא. הבריטים הקיפו את הקיבוץ שלנו שבעמק חפר, וממש ליד בית התינוקות שלנו התחולל קרב בין השוטרים הבריטים והחברים שלנו. אנחנו האמהות הנחנו את התינוקות שלנו מאחורי מזרונים ושכבנו לפני המזרונים, למקרה שהבריטים יפתחו באש. בסוף הם נצרו את אישם, אבל בקרב של אלות עם חברי הקיבוץ, אחד החברים הוכה למוות בידי השוטרים הבריטים (כאן קוראים להם "כלניות" בגלל הכובעים האדומים שלהם). בגזרה אחרת של הקיבוץ הם ירו על אנשים מהאיזור שבאו לעזור לנו ושמונה אנשים נפלו מיריות החיילים הבריטים.

אתה בוודאי מתפלא על תעתועי הגורל, שהוביל את מרתה הקומוניסטית לפלסטינה, ולהצטרף לקיבוצים העומדים בראש המאבק כנגד הבריטים. האם זאת היא מרתה שכאשר היית נשוי לה בצ'כיה, ששללה את כל האידיאולוגיה הציונית, עזבה את משפחתה וחבריה והפכה לאחת ממנהיגות המפלגה הקומוניסטית?

אתה וודאי לא יודע, את כל מה שעברתי מאז שנפרדנו בקארלסבאד, כי הנאצים כלאו אותך במחנות שלהם, כ"גרמני לא נאמן", והקשר בינינו נותק לאורך כל שנות המלחמה. אבל חשוב לי שתדע את מה שעברתי בשנים האלו.

הנאצים כבר פלשו לסודטים וחברינו הקומוניסטים לשעבר מסרו להם את שמי. הייתי גרושה צעירה עם תינוקת בת חצי שנה. המשפחה שלי בישראל סידרו לי דרך מילוט מצ'כיה. מצד שני הסובייטים שלחו לי הזמנה לעבור לרוסיה, למסור את ילדתי לבית יתומים, ולהיות פעילה במפלגה הקומוניסטית ברוסיה.

עברתי התלבטות עצומה. ממש נקרעתי לגזרים. מצד אחד ידעתי שלנסוע לפלסטינה ולהיות תלויה במשפחתי זה סוף הקריירה שלי כקומוניסטית. מצד שני לא רציתי לוותר על ילדתי ולהפקיר אותה בידי בית יתומים רוסי. אף פעם לא ידעתי שהרגש האמהי שלי כל-כך חזק, אבל עובדה שהוא גבר על 13 שנים במפלגה ועל סיכויים להמשך קריירה במפלגה. כל המחשבות על "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", נמוגו מול היצור הזערורי ששכב בידי.

עליתי על הרכבת האחרונה שיצאה מהסודטים, והמשכתי ברכבות עד לנמל ברומניה. משם הפלגנו לעבר בירות, ומשם חצינו את הגבול ברגל בואכה פלסטינה.

בארץ נפתח פרק חדש בחיי.

לא היה לי קל. למרות שלכאורה חזרתי  לחיק משפחתי. קשה היה ליצור את הקשר עם המשפחה לאחר שנות ניתוק כה רבות, לאחר שהייתי ידועה כאנטי ציונית במשפחה כה ציונית. למעשה איבדתי הכל: חברים, מפלגה, קריירה, שפה. מקצוע לא היה לי, וגם לא חסכונות.

בארץ קיבל אותי אבי, אותו אב שגירש אותי מביתו וביתי בגיל 17.  הוא עזר לי בשלבים הראשונים של קליטתי בארץ. אך אבי הציג לי תנאי: אני לא אתקרב לפעילות פוליטית ובטח שלא לקומוניסטים. קיבלתי את זה, כי הייתי מטופלת בילדה.

אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה ואבא שלי חשש שהוא לא יעמוד בהוצאות אחזקתי, כי הוא לא היה בעל אמצעים . לכן החליט לשלוח אותי לכפר-חיטה, הכפר הסמוך לקיבוץ "גבעות", מתוך מחשבה שהחיים בכפר יותר זולים, וגם מפני שהייתה לי אחות בגבעות. אני שכרתי חדר בכפר, ואת בתי הכנסתי לבית ילדים בקיבוץ.

 בגבעות נפגשתי עם צבי, וינאי מאוסטריה, חבר קיבוץ  כבר משנת 1934 . צבי ואני התאהבנו זה בזה. הוא היה בחור יפה תואר וגם משכיל מאד.

צבי הודיע לקיבוץ שהוא הולך להתחתן איתי, והוא דורש שיקבלו אותי לקיבוץ, עם בתי.

 הקיבוץ סירב להיענות לבקשת צבי. הנימוקים היו שניים: קודם כל ידעו שאני חולת לב, ובאותן שנים לא קיבלו אנשים עם מחלה כרונית לקיבוץ. שנית אני הייתי "קומוניסטית" ידועה, שרבים מחברי הקיבוץ הכירוני מפעילותי האנטי ציונית בצ'כיה. צבי החליט שהוא לא מוותר. הוא עבר לגור בכפר-חוגלה, איתי ועם בתי, עבד אצל איכרי הכפר, והמשיך לשמור על חברותו בקיבוץ. הוא כנראה בילה הרבה בקיבוץ, והמצב הזה היה לא נעים לחברים. אבל בכל זאת זה נמשך שנתיים.

ואז, ערב אחד מזכיר הקיבוץ, צבי ואני נפגשנו ליד הבריכה של הקיבוץ, לשיחה על ה"מצב". אני ישבתי על ספסל מתחת לאחד העצים, ולאור הדמדומים ראיתי איך השניים מקיפים את הבריכה הקטנה, שוב ושוב. אם חומות יריחו נפלו אחרי שבע הקפות, כאן נדרשו הרבה יותר הקפות כדי להפיל את חומות הקיבוץ. אבל בסוף הן נפלו. אחרי שעה של הקפות כאלו, צבי בא אלי עם פנים צוהלות, והודיע לי, שהקיבוץ יקבל אותי בתנאי שאחתום על הצהרה, שלעולם לא אצור קשר עם אנשי המפלגה הקומוניסטית. חתמתי, ומאז אני חיה בקיבוץ, כאשה לא פוליטית.

אתה וודאי שואל את עצמך, האם אני מאושרת? על-כך אכתוב לך במכתב הבא.

למרתה היקרה שלום,

7.7.47

המכתב שלך הסעיר אותי מאד. למעשה העמדת בפני דילמה לא פשוטה. חשבתי על האפשרות שאני אבקר את בתנו תמר, לא מעט פעמים לאחר השחרור. עכשיו כאשר אני רוצה להקים משפחה עם ויויאן, (שאינה יודעת כלל שהייתי נשוי בעבר ושיש לי בת מהנישואים האלה), הדילמה הופכת לקשה יותר.

אני רוצה לשתף אותך בהתלבטות שלי וגם בהחלטה שלי.

לגבי חשיפת העניין בפני ויויאן, ובכלל כל ההתנכרות לעברי (אני מסתיר באמריקה את עברי הקומוניסטי), ברור לי היום שזאת הייתה טעות. המכתב שלך הפיל לי את האסימון כמו שאומרים. אינני רוצה לחיות כל חיי בהסתר והסתרה. לפחות בחיק המשפחה אנשים צריכים לדעת את עברי (שאין לי מה להתבייש בו, אבל באמריקה עברי עלול להכשיל אותי). לסיכום מבחינת ויויאן ומשפחתה, אינני רואה בעיה, וגם משפחתי לעתיד תקבל את תמר.

צריך לחשוב איך המידע הזה  יתקבל מבחינת תמר. אם היית מודיעה לה שאכן היא אינה בתו של צבי, אבל אביה נהרג במלחמה, חייה היו יותר פשוטים. היא הייתה גדלה כבת קיבוץ, צברית סוציאליסטית. אבל אם תודיעי לה שיש לה אבא גרמני שחי בארה"ב, והוא בעל אמצעים זה יגרום להרבה בלבול בחייה.

להסתובב עם אבא גרמני, שנים ספורות אחרי השואה, בחוצות הקיבוץ, לדבר גרמנית בחדר-אוכל (הבנתי ממך שהיא דוברת גרמנית), איך זה יתקבל בין חברי הקיבוץ? איך זה יתקבל בחברת הילדים שלה?

מחוץ לזה, ברור לך שזה יגרום לבלבול בזהות שלה. אם היא תסע לבקר אותי באמריקה, יכול להיות שהיא לא תרצה לחזור בכלל. האם חשבת על אפשרות כזו?

אם כן הכדור שוב אצלך. אני מוכן להכיר בה וליצור איתה קשר. את צריכה להתייעץ עם צבי, ואח"כ את יכולה לספר לה שיש לה אבא אחר אבל הוא  מת במלחמה, או לספר את האמת עלי, ולהגיד לה שאני רוצה ליצור איתה קשר.

בידידות רבה

שלך פרנץ

פרנץ היקר, מה שלומך?

15/7/1949

עברu יותר משנתיים מאז חליפת המכתבים האחרונה שלנו. האשמה היא כמובן בי. הבנתי שהמצב מאד מסובך, שהרבה סודות ששמרתי עלולים להתגלות ולשנות את חיי כליל. אבל לבסוף החלטתי שאני לא רוצה להמשיך לחיות בתוך מסכת שקרים.  כאשר גיליתי לצבי על קיומך, על חליפת המכתבים ועל רצונך לבקר את תמר, צבי עשה לי "סקנדל". הוא צעק עלי כמו שהוא אף פעם לא צעק. צבי עזב את דירתנו עוד באותו ערב. למחרת הוא קיבל מהקיבוץ דירה נפרדת, והודיע לי שהוא נפרד ממני ודורש ממני גט. בינינו לבין עצמנו, האבדה אינה גדולה כל-כך, חיי אתו היו די אומללים, ועוד אספר לך על-כך.

זמן קצר אחר – כך סיפרתי לתמר שהיא לא בתו של צבי אלא שלך, ושאתה חי היום בארה"ב. תמר הגיעה לגיל 12 והרגשתי שאי-אפשר להסתיר ממנה  את האמת. תמר מצידה עשתה צעד מפתיע: היא הודיעה לצבי שיותר הוא לא האבא שלה, והפסיקה לבקר אותו בדירתו. לתמר יש אופי מאד חזק ואני לא חושבת שניתן יהיה לשנות את החלטתה. מצד אחד אני מרחמת על צבי, מצד שני אני יודעת שהוא היה אב גרוע. הוא היה כועס הרבה עליה, צועק עליה, משתף אותה בריבים בינינו, והדברים הגיעו לידי כך שהיא נמנעה מלהזמין חברות לביתנו.

אני לא רוצה לחטט בחייך, אבל האם סיפרת כבר לוויויאן על הפרק הקודם בחייך? הרי לא תוכל לבקר את תמר מבלי שוויויאן תדע על העבר שלך ושלנו. אני יודעת שזאת החלטה  לא קלה, עבורך, אבל לדעתי לחיות בשקר ובהסתרות זה מתכון לאומללות. אני מתחילה לעשות סדר בחיים שלי אחרי שנפטרתי מכל אותן הסתרות.

הקשר ביני לבין צבי מתקיים בגין העובדה שיש לנו בן משותף, אהוד,שסיפרתי לך עליו. הוא בן חמש, ולא ממש מבין מה קרה ולמה אבא ואמא לא גרים כבר ביחד. הוא הולך יום אחד אלי ולמחרת הוא הולך לאבא, לסירוגין.

פרנץ היקר, שאלת אותי במכתבך הראשון האם אני מאושרת? אענה לך על-כך במכתבי הבא, כי כבר מאוחר ואני צריכה לקום מוקדם לעבודה במטבח.

שלך

מרתה

פרנץ מגלה את סודותיו

15.7.1950

שלום לך מרתה היקרה שלי,

שנה ללא מכתבים זה הרבה זמן, אך כיבדתי את רצונך, והרגשתי שחידוש הקשר בינינו, גורם לך לחץ רב.

אני לא יודע אם להצטער או לשמוח על המפנים שחלו בחייך. ברור לי שההסתרה הזו של קיומי, של חידוש הקשר ביננו לא הטיבה עימך. ברור לי שעבור תמר הגילוי הזה הוא הלם, אבל ברור לי שבחברה סגורה וקטנה כמו קיבוץ זה היה מתגלה לה ביום מן הימים. לגבי הפרידה מצבי, ברור לי שזה היה הקש ששבר את גב הגמל, והזוגיות שלכם צלעה כבר זמן רב לפני-כן. הגילוי הזה שאני חי ואת מתכתבת איתי, לא היה שובר זוגיות בריאה.

גם אצלי חלו תמורות מרחיקות לכת השנה, ודי מקבילות לשלך. כפי שאמרתי לך, אני הסתרתי מוויויאן את הפרק של חיי איתך, את העובדה שאני אב לילדה, ושהייתי חבר במפלגה הקומוניסטית.

בעקבות מכתבך וכל תהליך גילוי הסודות שאת עברת, החלטתי שעלי להיות אמיץ, והגיע הזמן "לצאת מהארון". המחיר היה כבד. וויויאן הוכתה בהלם כשסיפרתי לה שהייתי נשוי ויש לי ילדה. היא טענה נגדי, ובצדק, "למה לא סיפרתי לה את כל זה לפני החתונה?" זאת באמת שאלה קשה שאין לי ממש תשובה עליה. מבחינתה זאת הייתה מחווה של חוסר אמון. אני אמרתי לה שפחדתי לאבד אותה אם אגלה לה את זה בשלב מוקדם של יחסינו. אני יודע שזאת תשובה עלובה. אני חושב שבשנים של הבריחה מהנאצים למדתי להצפין ולגנוז כל אינפורמציה מיותרת. אולי למדתי לא לתת אמון באיש. אולי רציתי לפתוח דף חדש לגמרי בארה"ב. התגובה של וויויאן הייתה חד-משמעית – "עלינו להיפרד". היא אמרה "איך אוכל לתת בך אמון בעתיד? איך אני אציג את זה לפני הורי? השפלת אותי!" היא אמרה,"מה שהתחיל בשקר אולינ ימשיך בשקר", ועזבה אותי. אנחנו כבר לא גרים ביחד.

לגבי חברותי במפלגה הקומוניסטית אולי אפתיע אותך. החלטתי להצטרף למפלגה הקומוניסטית בארה"ב. אמנם כתבתי לך שאני התאכזבתי מאד ממה שקורה ברוסיה, אבל כאן המפלגה הקומוניסטית שונה, יותר ליברלית. אני פעיל באיגודים המקצועיים, וזה נותן לי הרבה סיפוק. דומני שאת היא זו שאמרת לי פעם: "בן אדם צריך אמונה, ואפילו אם מה שהוא מאמין בו אינו בדיוק כמו חלומו. עדיף להחזיק באמונה מאשר לחיות חיים ללא אמונה". צדקת. אני מרגיש ששוב יש לחיי טעם.

ספרי לי יותר על חייך בקיבוץ וזכרי את שאלתי – האם את מאושרת שם?

פרנץ