בין שני אחים
פרשת השבוע – פרשת "וישלח" (פרקים ל"ב – ל"ו)
סיפורי האבות, הם אקטואליים במידה והם מדברים אליך, היחיד – אל ניסיון חייך והתנסויותיך. לכל אחד מאתנו יש תחומים של עוורון, שבהם הוא מגשש את דרכך באפלה במשך שנים רבות, קיר שבו הוא מטיח את ראשו שוב ושוב, סובל סבל ממושך, ואינו מצליח לשנות את הדברים. עד שיום אחד הוא מצליח להתעמת עם הגורם לסבלו, והוא מגיע למודעות ולהשתנות.
בעצם זהו הדפוס הקלאסי של גיבור הטרגדיה היוונית, ורבים מסיפורי התנ"ך, עוצבו כטרגדיות, (לפעמים עם סוף טוב).
הדברים המופלאים האלו – ההגעה למודעות, ההשתנות, קורים ליעקב בפרשה זו, ולא לחינם משתנה שמו מ"יעקב" (שהוראתו היא ה"רמאי"), ל"ישראל". בפרשה זו יעקב, שבמשך שנים נקט בטקטיקות של בריחה והטעיה – כלפי אביו, כלפי עשו, וכלפי לבן, בוחר בפעם הראשונה להתמודד עם איום, בדרך של הליכה ישרה לקראת האיום, התמודדות עמו, והמעניין מכל – הוא בוחר להגיע להתמודדות מעמדה של חולשה, ובקשת סליחה.
הפרשה עוסקת רובה ככולה במפגש המחודש בין שני האחים – עשו ויעקב. זהו מפגש מרתק ומאלף, ונקדיש לו את עיוננו הפעם.
יעקב חוזר עם כל משפחתו הענפה (ארבעת נשותיו, שנים-עשר בניו, דינה בתו, ועבדים לרוב), מפדן ארם לכנען (ארץ-ישראל). עשו היושב באדום (ירדן) שומע על בואו של אחיו והוא יוצא לקראתו, מלווה בארבע מאות איש חמושים, (במושגים של אז, זהו צבא גדול).
יעקב חושש מן המפגש עם אחיו, כפי שעולה מתפילתו לאלוהים: "הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אנכי אתו, פן יבוא והכני אם על בנים" (ל"ב, י"ב). דברים אלו מוזרים, כי יעקב יכול היה להתמודד עם אחיו במישור הצבאי. בניו, במיוחד שמעון ולוי, השמידו בחרבם עיר שלמה (בראשית, ל"ד). הוא עצמו היה לוחם והוא מעיד על עצמו לפני מותו על עימות שהביא לכיבוש עיר בכנען: "אשר לקחתי בחרבי ובקשתי" (שם, מ"ח,כ"ב).
יעקב בוחר בדרך אחרת: הוא שולח לאחיו מנחה ענקית- שלושה עדרים של מאות בני צאן ובקר, מלווים בעבדים רבים. הוא נותן הוראות למלווי העדרים לומר לעשו, כאשר יפגשוהו וישאלם של מי העדרים האלו: " לעבדך ליעקב, מנחה היא, שלוחה לאדני עשו" (ל"ב, י"ט). במפגש עצמו, יעקב משתחווה ארצה שבע פעמים בהתקרבו אל אחיו, לפני שהם נופלים זה בזרועות זה.
פרשנים רבים תהו ואף רגזו על התנהגותו זו של יעקב. מדוע הוא השפיל עצמו כך? האם עשה זאת מתוך פחד?
את התשובה לכך נותן ישעיהו ליבוביץ בספרו על פרשות השבוע: "יעקב הוא גיבור כאשר הוא עומד לפני אויב כנגדו זכאי הוא ורשאי ללחום, אולם דווקא משום שיעקב הוא האדם בעל המצפון, לכן אין בו העוז ללחום באחיו, כלפיו חטא קשות בעבר".
לייבוביץ סבור, שיעקב בחר במודע לא להילחם באחיו, לעמוד מולו חסר אונים, ולחכות לסליחתו, כי הוא ידע שחטא כלפיו חטא כבד, בגניבת הבכורה בנעוריהם.
ההוכחה לכך שיעקב הכיר בחטא של גניבת הבכורה מצויה בטקסט. יעקב משתמש חמש פעמים בפרק זה במילה "מינחה" כאשר הוא מדבר על המתנות שהוא יתן לעשו, ורק ברגע הפיוס הגדול, כאשר האחים נופלים זה בזרועות זה, הוא פולט "פליטה פרוידיאנית" ואומר לעשו: "קח נא את ברכתי אשר הובאת לך", וכך הוא נתן ביטוי לאותה מועקה נפשית שחנקה אותו כל השנים – גניבת הבכורה.
לפי המקרא המהפך בנפשו של יעקב, חל כבר בלילה הקודם למפגש עם אחיו, במאבקו עם המלאך. כידוע המאבק הזה מסתיים בכך שהמלאך משנה את שמו של יעקב לשם "ישראל": "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". בעקבות הרמב"ם שפרש את מפגשים עם מלאכים כאירועים שקורים בתוך נפשו של אדם, אפשר להבין את המאבק עם המלאך, כמאבק שהתחולל בנפשו של יעקב בין הרצון לברוח מפני אחיו, להערים עליו ואולי אף ללחום בו, לבין ההכרה המוסרית שהגיע אליה שעליו לעמוד למשפטו של אחיו, ולזכות בסליחתו.
ההחלטה הזו שהגיע אליה (ובלי הוראת אלוהים), מלמדת אותנו כי חייו של אדם וגורלו, תלויים, בסופו של דבר בהכרעות שכל אדם עושה בעצמו, וזוהי כנראה גם השקפת המקרא.