ההתנגשות בין ערך המשפחה לערך תלמוד תורה בעולמם של חז"ל - חלק ב'

חלק ב' של החיבור הדן בעזיבת המשפחה לצורך לימודים

קובץ הסיפורים במסכת כתובות בשאלת חובות הבעל מול היציאה ללימודים ממושכים (כתובות, סב, ב –סג, א; תרגום - יונה פרנקל)

"רב רחומי היה מצוי לפני רבא במחוזא 
היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב יום כיפור. 
יום אחד משכתו השמועה, 
הייתה מצפה אשתו: 'עכשיו בא', 'עכשיו בא'. 
לא בא. חלשה דעתה. 
ירדה דמעה מעינה. 
היה יושב בגג, 
נפתח הגג מתחתיו ומת"

המספר מעניק לגיטימציה מסויימת לנטישת הבית ע"י רב רחומי, כי כל עוד הוא עומד במנהגו להופיע בביתו פעם בשנה, נשמר "האיזון" בין האשה לתורה, והחיים נמשכים . לכאורה, רק משהפר את הבטחתו, נשבר האיזון הזה ומתרחש האסון. אך אם נתבונן לעומק במצב בין בני הזוג, נבחין בהרבה אומללות. למרות האיזון לכאורה, אשתו של ר' רחומי מוצגת כמסכנה הסובלת מצורת חיים זו, ודמעותיה ודכאונה משקפים עד כמה היא אומללה ובודדה. הביקור הזה ביום הכיפורים היה "כבשת הרש" שלה והנה גם היא נלקחה ממנה. ת"ח עצמו אף הוא קרבן לצורת חיים זו. ליבו מתקשח, הוא מופיע בביתו ביום שאי-אפשר לקיים יחסי מין. הוא לומד בעצם במקום קרוב לביתו ואין סיבה שלא יבוא יותר לבקר בביתו. הוא שוכח במשך כל השנה את ביתו ואת אשתו, כי התורה מושכת אותו. התורה היא האשה האמיתית שלו. את קריסת הגג מתחתיו ומותו אפשר לראות באופן סמלי, כהתמוטטות חייו, בעקבות דרך החיים זו.

עונה של תלמידי חכמים אימת? אמר רב יהודה אמר שמואל: מע"ש לע"ש. +תהלים א'+ אשר פריו יתן בעתו - אמר רב יהודה, ואיתימא רב הונא, ואיתימא רב נחמן: זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש.

יהודה בנו של ר' חיא

חתנו של ר' ינאי היה.

הלך וישב בבית רב,

וכל ערב שבת היה בא לביתו,

וכאשר היה בא

היה נראה לפניו עמוד של אש.

יום אחד משכתו שמועה [העמיק בלימודו ולא בא לביתו].

כיוון שלא ראה [ר' ינאי חותנו] את אותו סימן [- עמוד האש],

אמר להם רבי ינאי: הפכו מיטתי (לאות אבלות, כי כנראה מת חתני).

שאילמלא יהודה קיים, לא ביטל עונתו.

הייתה אמירתו כשגגה שיוצא מלפני השליט (כקללה שיצאה בטעות)

ומת חתנו יהודה.

הסיפור הזה דומה לקודמו, בכך שלמרות שהתלמיד חכם, מזניח ועוזב למעשה את משפחתו, כל זמן שהוא אינו מפר את "האיזון", של ביקור בביתו ואצל אשתו פעם בשבוע, החיים נמשכים. אך ברובד העמוק יותר, אפשר להבחין בניתוק שלו ממשפחתו, מאביו, אשר מפגין את ריחוקו מבנו בכך שהוא משוכנע שבנו מת, כאשר האמת היא שהתורה משכה אותו וגרמה לו לשכוח את אשתו ומשפחתו.

רבי עסק לו לבנו (להשיא לו אישה)

בבית רבי חיא.

כאשר הגיע לכתוב כתובה, [בתחילת טקס הנישואין]

מתה הנערה.

אמר רבי:

חס ושלום, פסול יש כאן? [שבגללו מתה הנערה]

ישבו ועיינו במשפחות:

רבי בא משפטיה בן אביטל

ורבי חיא בא משמעי אחי דוד.

(שפטיה היה בנו של דוד, ואילו שמעי היה אחיו של דוד. רבי, שהיה נשיא, לא יכל להתחתן עם בחורה שאינה מצאצאי דוד).

הלך לעסוק לו לבנו (- למצוא אישה לבנו)

בבית רבי יוסי בן זימרא.

פסקו לו שתים עשרה שנים

ללכת לבית רב (ללמוד תורה).

העבירוה לפניו (כדי שיראה אותה).

אמר להם:

יהיו שש שנים (רצה להפחית את שנות הלימוד).

העבירוה לפניו.

אמר להם:

אשא אותה לאישה, ואחר אלך ללמוד.

היה מתבייש מאביו (שהוא להוט להתחתן).

אמר לו (אביו): בני, דעת קונך יש בך

[הגישה שלך מתאימה לגישה של הקב"ה בפסוק].

מלכתחילה כתוב 'תביאמו ותטעמו',

ולבסוף כתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.

[קודם בונים את המשפחה, ואחר כך מקדש = תורה].

הלך ישב שתים-עשרה שנים בבית הרב.

עד שבא - נהייתה אישתו עקרה.

אמר רבי איך נעשה?

נגרשה, יאמרו ענייה זו לשווא שימרה.

נשיאו אישה אחרת,

יאמרו זו אישתו וזו זונתו.

ביקש עליה רחמים, ונרפאה.

לסיפור הזה שני חלקים. בחלקו הראשון מועלית בעיה שהייתה במרכז הויכוח בין חכמי בבל לבין חכמי ארץ ישראל: האם על התלמיד חכם להינשא לפני צאתו ללימודים או לאחריהם:

תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה? ילמוד תורה ואחר-כך ישא אשה. ואם אי אפשר לו בלא אשה, ישא אישה ואחר-כך ילמד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה, נושא אשה ואחר כך ילמד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה? ואין הם חלוקים. זו לנו וזו להם (כלומר לנו – לבני בבל; להם – לבני א"י.

קידושין, כ"ט,ע"ב

רב הונא לשיטתו שאמר: בן עשרים ולא נשא אישה כל ימיו בעברה. עולה על דעתך? כל ימיו בהרהור עבירה.

אמר רבא עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיוון שהגיע כ' שנים ולא נשא אשה אומר: תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא, זה שאני מעולה מחברי, מפני שאני נשאתי אשה בגיל 16, ואם הייתי נושא בגיל 14 הייתי אומר לשטן "חץ בעיניך" (שם,שם).

סיפורנו מכריע כדרך הבבליים שעל הגבר להינשא לפני יציאתו ללימודים, בהתאם לתפיסתו שהגבר לא יכול לחיות ללא יחסי מין, ואם יצא ללימודיו לא נשוי, ישגה כל היום בחלומות מיניים, או יאונן, או ילך לנשים זרות – בקיצור יבוא לידי עבירה[1].

בסיפור השני , "האיזון" בין הבית (האשה, חיי המשפחה) והתורה, מופר למן ההתחלה. בנו של רבי יוצא ללימודים ל-12 שנים, על חשבונם של אביו ואבי כלתו (ר' יוסי בן זמרא). נוצר הרושם שזאת הנורמה המקובלת בחברה הזו. כאשר הוא מועיל לחזור לביתו לאחר 12 שנה, מסתבר שאשתו הפכה לעקרה משנים ללא בעל. בסיום הסיפור רבי מכיר באשמתו כלפי כלתו, ולולא הנס, שהוא מעין טריק ספרותי, היינו אומרים כי ההרשאה שניתנה לבחור להעדר שנים כל-כך ארוכות מביתו נגמרה באסון, וזאת לדעתי כוונת המספר.

רבי חנניה בן חכינאי

היה הולך לבית רב,

בשלהי משתה החתונה של רבי שמעון בן יוחאי.

אמר לו: התעכב לי עד שאבוא אתך.

לא התעכב לו.

הלך, ישב שתי עשרה שנים בבית רב.

עד שבא השתנו שבילי המקום,

ולא ידע ללכת לביתו.

הלך, ישב על שפת הנהר.

שמע לאותה נערה, שהיו קוראים לה:

'בת חכינאי' 'בת חכינאי',

מלאי כדך ובואי נלך.

אמר: נשמע מזה, שזו הנערה שלנו היא.

הלך אחריה.

הייתה יושב אישתו מנפה קמח.

הרימה עיניה, ראתה אותו,

הבין לבה, פרח רוחה.

אמר לפניו:

ריבונו של עולם, ענייה זו, זה שכרה?

ביקש רחמים עליה, וחייתה.

גם בסיפור זה הסיטואציה של עזיבת המשפחה לצרכי לימוד תורה היא קיצונית – 12 שנים האברך נעדר מביתו. כשהוא מחליט לבקר סוף בביתו, הוא כבר לא מכיר את שבילי עירו, הוא אינו מכיר את בתו, וכל זה סמל לניתוק המוחלט שלו ממשפחתו. את המחיר משלמת קודם כל האשה שמתה במפגש עימו.יש סמליות בכך שהאשה מתה במפגש אתו.  היא כבר לא יודעת איך לחיות אתו.  המחבר של המדרש מנסה לרכך את המהלומה, את אי-הצדק שנעשה, ממש כמו בסיפור הקודם. אין ספק שהסיפור גם טראגי גם עבור התלמיד חכם שנוכח פתאום למה הוא גרם, שאינו מכיר את בתו – איך ישקם את חייו בעיר זרה, במשפחה זרה, אחרי אסון שכזה?

 רבי חמא בר ביסא הלך ישב שתים עשרה שנה בבית רבו.

 כשבא, אמר: לא אעשה כדרך שעשה בן חכינאי.

 נכנס, ישב בבית המדרש ושלח לביתו.

 בא ר' אושעיא בנו ישב לפניו.

 היה שואל אותו על שמועה.

 ראהו ששמועותיו מחודדות.

 חלשה דעתו. אמר:

 אילו הייתי כאן, היה לי זרע כזה!

 נכנס לביתו. נכנס אחריו [בנו]. קם לפניו.

 הוא [רבי חמא] סבר שרוצה לשאלו על השמועה.

 אמרה לו אשתו, וכי יש שקם מלפני תינוקו?

 קרא עליו ר' בר חמא: "החוט המשולש לא במהרה יינתק".

 זה ר' אושעיה בנו של ר' חמא בר ביסא

מדרש זה הוא "בן זוגו" של המדרש הקודם (ולר טוענת שהמדרשים מסודרים בזוגות, לפי היחסים בתוך הזוגות הנשואים)[2]. הוא מעביר אותם מסרים: התלמיד חכם החמיץ את חייו, לא משנה מה תהיה התחבולה בה ינקוט. את בנו הוא לא גידל, הוא אינו מכיר את בנו, אשתו ממורמרת ומבקרת אותו, זוהי שיבה עצובה. ספק אם יוכל להשתלב במשפחתו מחדש אחרי היעדרות כמו ממושכת. העובדה שבנו נעשה תלמיד חכם מבלי לעזוב את הבית מעלה את הרעיון, שמא לא נחוץ כלל לעזוב את הבית לשם לימודים.

"ר' עקיבא רועה צאן של בן כלבא שבוע היה. 
ראתה אותו בתו שהוא צנוע ומעולה. 
אמרה לו: אם אתקדש לך, תלך לבית הרב? 
אמר לה: 'כן'.

התקדשה לו בצנעה ושלחתו. 
שמע אביה הוציאה מביתו, הדירה הנאה מנכסיו. 
הלך ישב שתים עשרה שנים בבית הרב. 
כאשר בא, באו אתו שנים עשר אלף תלמידים. 
שמעו לאותו זקן שהוא אומר לה : עד כמה את נוהגת כאלמנה חיה. 
אמרה לו : אם לי ציית, ישב שתים עשרה שנים אחרות. 
אמר: ברשות אני עושה. 
חזר הלך וישב שתים עשרה שנה אחרות בבית הרב. 
כשבא, באו אתו. שמעה אשתו, הייתה אשתו יוצאת לקראתו. 
אמרו לה שכנותיה: שאלי כלי לבוש והתכסי. 
אמרה להן: יודע צדיק נפש בהמתו. 
כאשר הגיע אליו, נפלה על פניה ונשקה את רגליו. 
היו דוחפים אותה תלמידיו. 
אמר להם: "שלי ושלכם, שלה הוא".

שמע אביה שבא אדם גדול לעיר

אמר: אלך אליו, אולי יפר את נדרי [שהידרתי את בתי מנכסי]

בא לפני רבי עקיבא.

אמר לו [רבי עקיבא]: האם היית מדיר את בתך לו הייתה בוחרת להתחתן עם תלמיד חכם?

אמר לו [אביה]: הלוואי והיה יודע אפילו פרק אחד, אפילו הלכה אחת.

אמר לו [רבי עקיבא]: אני הוא.

נפל [אביה] על פניו, נשקו על רגליו, ונתן לו מחצית ממונו.

בתו של רבי עקיבא עשתה לבן עזאי כך.

וזה שאומרים אנשים:

רחל [-כבשה צעירה] אחרי רחל הולכת,

כמעשי האם כך מעשי בתה.

צמד הסיפורים הזה - רבי עקיבא ואשתו ובן עזאי ואשתו - שונים מצמדי הסיפורים הקודמים, כי הם לא נגמרים בטרגדיה, והם לדעת חלק מהחוקרים שיאו הדידקטי של הקובץ. משני הסיפורים הללו, עולה המסר (המוזר לאור הסיפורים הקודמים בקובץ) כי בעצם אין בעיה עם עזיבת האשה, לשנים רבות, אם האשה נותנת את רשותה לכך. רשות זו היא המפתח לזוגיות מאושרת, לפתרון הקונפליקט בין התורה והאשה. הסיפור על ר"ע ואשתו אינו מסתיר את שנות הסבל שעברו על אשת עקיבא, את עוניה, את העובדה שלא נולדו לה ילדים, את הלחץ החברתי בו הייתה נתונה אך מאחר שהיא שלחתו ללמוד, והייתה כל-כך מעוניינת בהצלחתו אך למרות זה אהבתם נשמרה כל אותן עשרות שנים, ור"ע הכיר לה טובה על מסירותה, על נכונותה להקדיש אותו לתורה ("שלי ושלכם – שלה הוא"). גם היא באומרה "יודע צדיק נפש בהמתו" מוכיחה שהיא משוכנעת שהקשר הנפשי לא ניתק.

אותם דברים מתקיימים בבן עזאי ובתה של אשת ר"ע. ידוע לנו שלבן עזאי היה קשה מאד להחליט על נישואין (ראה למעלה). אבל בנושאו לאשה את בתה של אשת עקיבא, כל הקונפליקט נעלם כלא היה, כי היא הולכת בדרכי אמה. המסר של שני הסיפורים הוא מתן לגטימיציה לעזיבת המשפחה. כל מה שצריך, הוא למצוא את האשה המתאימה.

רב יוסף בנו של רבא,

שלח אותו אביו לבית הרב,

לפני רב יוסף.

פסקו לו שש שנים (ללמוד תורה).

כאשר עברו שלוש שנים,

הגיע ערב יום הכיפורים

אמר: אלך ואראה את אנשי ביתי.

שמע אביו,

לקח כלי ויצא לקראתו.

אמר לו: זונתך נזכרת?!

יש אומרים,

אמר לו: יונתך נזכרת?!

נטרדו.

לא מר הפסיק (- סעד סעודה מפסקת)

ולא מר הפסיק.

הסיפור האחרון שעורך הקובץ "סידר" בקובץ זה מראה שהבעיה לא יושבה, והיו קולות בחברה הבבלית שהמשיכו להתנגד למנהג של עזיבת הבית. הסיפור נקשר לדמותו של רבא, אותו הכרנו בקטע ההילכתי למעלה, שהיה החכם שהזהיר מפני עזיבת הבית לשנים רבות לצורך לימוד תורה. סיפור זה סוגר את הקובץ, עם התרחשות דרמטית בתיאור מעשה אלימות ערב יום הכיפורים, על רקע התנגדותו של האב לנוהג של בנו לחזור אחרי שנים של היעדרות. השימוש במלה "זונתך" והאלימות בין האב והבן, מראה את עוצמת הטרגדיה שמחבר הסיפור ועורך הקובץ רצו להעביר לקורא, הטמונה בנוהג עזיבת הבית לשם לימודים.

[1] ראה בויארין, עמ' 143 - 146

[2] ראה ולר, עמ' 78 – 79 היא טוענת כי הם סודרו כך על מנת ללמד לקח מוסרי מסויים.