הביוגרפיה של סבא שלי (1875 - 1960)

זיגפריד (זבולון) קליש 1875 – 1960

סבי נולד בהונגריה, ב-1875, והחל לחיות בוינה, כיתום, בגיל 15, אצל אחד הדודים.הוא היה מה שקרוי "סלף-מייד-מן" וחייו לא היו קלים. הוא ואשתו הילדה, התחתנו בניגוד לרצון שתי המשפחות שלהם, והתנגדות זו נמשכה הרבה שנים. המשפחה חיה בתודעה של  מחסור בכסף רוב השנים, הילדה לא הייתה בריאה, ובנוסף לכך הזהות היהודית שלהם הייתה מבולבלת.

ביקשתי את בני דודי – יגאל, רותי ופרנקי, שיצטרפו לעבודה זו, ומה שהתקבל הוא כעין רב שיח, ואפילו רשומון לגבי דמותו של סבא שלנו, ומשפחתו, דבר שבעיני הוא מענין, אך יכול לבלבל את הקורא.

אמו של אבי, הילדה, היתה נצר למשפחה יהודית מאד עשירה וותיקה בוינה, משפחת סבורסקי. סבה, יוסף סבורסקי חלש על שוק הבשר (היה היהודי היחיד שסחר בבשר חזיר בוינה) של וינה, והקים סניפים בפריז ובבודפסט. בתו, לואיזה התחתנה עם רופא יהודי ד"ר שטיינברגר, ונולדו להם 4 בנות. ד"ר שטיינברגר היה לפי דברי אבי יהודי גאה אבל לא ציוני, שהשתתף במלחמה נגד האנטישמיות, שכידוע הייתה מאד חזקה בוינה של המאה ה-19.

סבי, אביו של אבי, זבולון (זיגפריד) קליש, נולד למשפחה ניאולוגית (אלו הרפורמים של הונגריה) שחיה בגלנטה שליד ברטיסלבה בסלובקיה של היום. בשלב מסויים אביו ואמו עברו לוינה, האב היה במקצועו מורה ובוינה התפרנס כמוכר תפוחים, ואח"כ עבר למסחר.  כשהיה סבי בן 10 מת  עליו אביו,  האם לא יכלה לכלכל לבדה את משפחתה. ההילדים פוזרו בין קרובים שונים. את זיגפריד ואחיו הצעיר שלחו לדוד מקס שבסלובקיה. שם חונך סבי בהונגרית, שאותה ידע כל חייו על בורייה. כשהיה בגיל 15 מת עליו דודו, והוא נשאר כפי שכותב אבי "יתום".

אבי כותב [1]כי "אביו חזר לוינה, ולמעשה לא היה לו מקצוע כל החיים שלו". מעדותו של אבי הבנתי שהוא עסק בכל מיני עיסוקים החל משוליה בחנות של עור וכלה בשותפות בעסק של מתן הלוואות ומשכנתאות לאיכרים. ומוסיף וכותב עליו אבי, כי הוא "למעשה לא ידע  להרויח כסף, וכי במשרדו הייתה ספריה גדולה "ואני חושב" כך כותב אבא "שהרבה פעמים הוא היה עם הספרים במקום לעבוד על ענייני הפרנסה שלו".

יגאל: התמונה שאני קיבלתי משלמה, אבי, הייתה שונה: סבא היה המפרנס היחידי במשפחה. יכולות ההתפרנסות בתקופת ילדותם בוינה היו מוגבלות מאד. הוא היה מהגר ובן מיעוטים. הכספים אותם הוא הרוויח פרנסו את המשפחה (שלא נתמכה משני הצדדים של המשפחה). לפעמים היה כסף ולפעמים לא. (כשהתבגרתי הבנתי שעסקי תיווך – זהו טיבם).

סבא וסבתא שלי, למרות שבאו ממעמדות חברתיים, נפגשו באגודת ספורט יהודית בוינה. שניהם היו שחיינים טובים, והסבא היה שוערה של קבוצת כדור המים הכוח וינה. זאת הייתה אגודה יהודית לפני תקופת הציונות, ששילבה ספורט עם גאווה יהודית ומלחמה באנטישמיות, לפי עדותו של אבי. אך בד בבד הוא מספר כי הוריו הסתירו ממנו ומאחיו את עובדת יהדותם עד גיל חמש שלו (הוא היה האח האמצעי, גרדה הבכורה, ושלמה הצעיר). הם העלימו מהילדים את החגים היהודיים וחגגו רק את החגים הנוצריים. לדעתו של אבי, הייתה להוריו כנראה תוכנית אולי לא מודעת לגמרי להביא את הילדים לעזיבת היהדות.

יגאל: לא כך הבנתי מאבי הבן הצעיר שלמה. קודם כל זיגפריד היה יהודי גאה, הוא נלחם בהרבה דו קרבות בצבא האוסטרי הונגרי על כך שכינו אותו בשמות גנאי בגין היותו יהודי. הידע שלו ביהדות היה לקוי מאחר שהתיתם בגיל צעיר מאביו ולמעשה נותק ממשפחתו. אבל לליל הסדר הם הלכו לקרובים. העובדה שהם גם גרו ברובע שרבים היהודים בו, שהילדים נשלחו לבית ספר שרבים היו היהודים בו, וגם ראובן וגם שלמה היו פעילים מאד בתנועת הנוער הציונית, סותרים את הקביעה שהוא לא היה בעל תודעה יהודית. (אגב גם אחיו של זיגפריד שמצא עצמו כבוגר בדרום אפריקה, היה כנער בתנועה הציונית.)

לפי הסיפורים על פעילותו של זיגפריד באגודת הכח וינה, המאבקים הבלתי פוסקים שלו ועיקשותו להוכיח לכולם שהוא יהודי גאה, מראים שהוא לא התנכר לעמו וראה עצמו כאוסטרי בן דת משה!

רותי:השמות שלהם ושל ילדיהם: זיגפריד, הילדה, גרדה, פריץ וולטר (לראובן), וקרל פרנץ (לשלמה) הם שמות אוסטריים לחלוטין שמצביעים על אורח מחשבותיהם.  כפי שמצויין בספרו של של עמוס אילון "רקויים גרמני" על יהדות גרמניה ואוסטריה, זה היה מאד מקובל בתקופתם לתת שמות אוסטריים וגרמניים. הם הרגישו את עצמם כאוסטריים לחלוטין. שלמה שנולד ב 1915 לאחר מות הקיסר האוסטרי קרל פרנץ יוזף, נקרא קרל פרנץ, לזכרו של הקיסר האוסטרי הונגרי שהיה טוב ליהודים והזמין אותם להתגורר בוינה.

סבא וסבתא. התאהבו ורצו להינשא, אך נתקלו בהתנגדות של שתי המשפחות. במשפחתה של סבתי, אם לא היית רופא, מנהל בית חרושת, בעל עסק – לא נחשבת לשידוך ראוי. אביה של סבתי, דרש שעד למותו הזוג לא יתחתן. המשפחה מצד סבא היו יותר מסורתיים והכינו לו שידוך שהוא לא רצה בו. מכל מקום החרם של משפחת סבורסקי על סבא היה מכה קשה בשבילו. מעבר לעלבון, נכזבו תוכניותיו להתקבל לעבודה בפירמה הגדולה של סבורסקי, וכך לצאת מהקשיים הכלכליים. אבל בני הזוג לא ויתרו ואחרי 4 שנים הם התחתנו (כאשר אביה של סבתי, ד"ר שטיינברגר, נפטר). אין ספק שהחרם הממושך, השפיע קשה על סבא, וגם תופס משקל בזכרונותיו של אבי.

אבי מתמקד בתיאורים על הדלות של משפחתם, וחוסר היכולת של זבולון (זיגפריד) לפרנסם בכבוד. התיאורים האלו לא נראים לי אמינים: הם תמיד החזיקו משרתות, האמא של אבא לא עבדה כעקרת בית, כל הילדים קיבלו חינוך טוב ו-12 שנות לימוד, היו יוצאים לטיולים, למופעים והיו חברים באגודות ספורט. אני מניח שנושא הכסף והפרנסה היה נושא קבוע לדיונים בבית, אבל מכאן ועד להכללות שאביו לא ידע לעשות כסף, רב המרחק. תזרים המזומנים לא היה סדיר, הייתה כל הזמן דאגה לכסף – לדעתי זוהי דאגה של כל עצמאי גם היום!

רותי מוסיפה: לזיגפריד לא היה מקצוע, אך הוא הצליח להסתדר. הבעיה שלו היתה שלא היה לו סיכוי ולו גם הקלוש ביותר, לתת להילדה את רמת החיים שלה הורגלה מצעירותה. היא לא ידעה ולא עשתה כלום בבית. גרדה סיפרה שהיו להם עוזרות ומטפלות, ולהילדה היה די משעמם . היא היתה מבלה בבתי הקפה בוינה ושם נפגשה עם חברות וניסתה להמשיך את אורח חייה הקודם. המשפחה נסעה לחופשות להרים וליד הדנובה, כפי שמעידות תמונות שונות שנמצאות ברשותה של פרנקי, כך שהם לא היו עניים. אך רמת החיים שלהם לא מצאה חן בעיניה. הילדה נסתה להמשיך את המסורת שהיתה לה מהבית שלה, לערוך בבית סלונים ספרותיים ומפגשים של אמנים ואנשי תרבות אחרים, אך חייה כבר לא היו כמקודם.

הילדה התחילה בגיל מאוחר יותר לעשות עם חברותיה העלאות באוב של המתים עם כוס ואותיות שונות. (טקסים ספירוטואליסטים שנקראים סייאנסים), דבר שפגע בגרדה בדרך שאיננה ברורה לי. ידוע לי שלגרדה הייתה בקורת קשה על אמה.

תקופה משמעותית בחיי סבא שלי הייתה תקופת מלחמת העולם הראשונה. זבולון גוייס לצבא האוסטרי, ותוך זמן קצר היה  למפקד סוללת תותחים בחיל התותחנים האוסטרי, בגבול עם איטליה (שנלחמה באוסטריה). זה היה די נדיר שיהודי הגיע לדרגה כזו. למעשה הוא היה מפקד של שני תותחי הוביצר 75 מ"מ, והיה מעורב בהרבה קרבות. בסוללת התותחים הוא ניהל יומן אישי, עם הרבה צילומים מתקופה זו. הוא לא הציג עצמו כגיבור גדול, אבל כנראה שהוא הצטיין במלחמה. הוא סיפר שסירב להיות קצין תצפית קדמי, כי הוא ידע שמהתפקיד הזה לא חוזרים בחיים. יחד עם זאת הוא מילא את תפקידו בנאמנות בתנאים הקשים של הגבול ההררי בין אוסטריה לאיטליה. הוא אמר שהמצבות הגדולות לגבורה הן מצבות לטפשות האנושית. אבל מצד שני הוא קיבל מדלית הצטיינות על שירותו בצבאו של קיסר פרנץ-יוזף והיה מאד גאה על כך. הם התקדמו יפה בחזית הזו של איטליה ומצפון לה, וכנראה באופן ישיר או עקיף גרמו למותם של יהודים, שנלחמו בצד האיטלקי, והוא מזכיר את זה בצער ביומן.

בשנה האחרונה של המלחמה פנו אליו, היות וחשבו, בצדק, שכיהודי הוא יודע הרבה שפות, והוא מונה כמושל לאיזור בסביבת סרביה, קרואטיה. הוא ידע את אחת השפות באיזור, ואת השפה שהוא היה צריך נתנו לו שלושה שבועות ללמוד ומכאן ואילך הוא נהיה מושל האיזור.

זבולון ידע לשמור על כבודו כיהודי, בין האנטישמים הרבים שהיו בצבא האוסטרי. קרה פעמים רבות שכאשר קצין אנטישמי העליב אותו בהערה אנטישמית, הוא הזמין אותו לדו-קרב. "כלי" הדו-קרב נקבע מלכתחילה על ידי הצד שהוזמן לדו קרב. במקרה אחד הוא נקבע כסטירות לחי עד להתעלפות אחד הצדדים. כל מפקדי הפלוגה התאספו סביבם, וזבולון שנקבע כ"סוטר"הראשון, והיה בחור חסון במיוחד אחרי שנים של פעילות ספורטיבית, נתן לקצין השני סטירה אדירה שגרמה לאחרון להתעלף על המקום.

זו הייתה תקופה קשה למשפחה של אבא. משכורת הקצין לא יכלה לכסות את הצרכים של האם ושלושת ילדיה. גם לאחר המלחמה מצבה הכלכלי של המשפחה היה לא קל, כי המצב הכלכלי של המדינה התדרדר. הקיסרות האוסטרו-הונגרית פורקה, לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ונשארה רק אוסטריה המצומקת. הקיסר הזקן פרנץ יוזף מת במהלך המלחמה, בנו גורש והוכרזה ריפובליקה. זבולון שחי מ-1875במונרכיה גדולה, בוינה כמרכז תרבותי, כתב ביומנו כי "הוא מרגיש שתמה תקופה בחייו".

שלא כמו שראובן כותב, הוא הצליח לשקם את משפחתו מבחינה כלכלית (כפי שכתבתי לעיל: כל הילדים זכו לחינוך טוב, היו בבית עוזרות ואומנות, הם אכלו היטב והתלבשו היטב, וזה לא יכול להחשב כמצב כלכלי קשה). הוא היה יהודי מתבולל שהסתיר מילדיו את יהדותם. יחד עם זה הוא לא ניסה למנוע בכוח משניים מילדיו מלהגיע אל הציונות. ב-1938 שנת סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ראובן ושלמה היו כבר בארץ, וגרדה הייתה באנגליה. עליית הפשיסטים לשלטון ב-1934 זרזה את יציאתם מאוסטריה ולדעת ראובן גרמה לשלמה וגרדה להיות יותר שמאלנים ממנו (גרדה הייתה קומוניסטית, ולכן שמה פעמיה לאנגליה ולא לישראל).

  זבולון לא צפה את האסון המתקרב ליהדות אוסטריה, בדמות האנשלוס. כשהנאצים באו לעצור אותו ולקחת אותו, הוא יצא אליהם לבוש במדי הקצין האוסטרי, עונד חרב על מתניו. אותם זה לא עניין כמובן והוא מצא עצמו במחנה הריכוז דכאו. למזלו, אבי הצליח להשיג לו סרטיפיקט אנגלי לפלסטין. כדי להשיג סרטיפיקט כזה, היית צריך להוכיח שהאדם שאליו הרישיון נשלח לא יפול למעמסה על השלטון בארץ. גבעת חיים קיבוצו של אבי ערב לפרנסתו של סבא ואשתו, וכך הם ניצלו. ידוע לי על קיבוצים שסרבו לתת ערבות כזו והורים של חבריהם מצאו את מותם במחנות של הנאצים. אותם חברים נשאו את המטען הזה כל חייהם. רותי מוסיפה: "ראובן סידר את הסרטיפיקט להוריו. אולם גרדה ערבה לכך מבחינה כלכלית ולא הקיבוץ. גרדה שילמה סכום חודשי עבור הוריה. זוהי גרסתה שלה והיא ספרה לי זאת לפני כמה שנים".

יגאל: אני שמעתי שמשרתת שלהם שילמה מכספה ושיחדה את מי שצריך כדי שהם יוכלו להשתחרר ממחנה הריכוז.

זבולון והילדה הגיעו לארץ והתיישבו ברמת – גן בדירה צנועה. חייהם לא היו קלים, ללא מקצוע מתאים לתנאי הארץ, ללא שפה. לא ברור לי ממה הם התקיימו. הם היו ממש עקורים. נחמה פורתא היה האיחוד המחודש עם בניהם ויותר מאוחר עם נכדיהם.

רותי מוסיפה:" סבא ידע להסתדר.אבא שלי, שלמה, אמר שסבא ידע להסתדר בכל מצב. העת ההיא היתה תקופת צנע. לא היה אוכל מספיק לכל התושבים והעולים החדשים. האוכל חולק לפי כרטיסי מזון שבהם היו תלושים  שאותם גזרו ומסרו תמורת אוכל. ככה עשו כולם. סבא פתח מטבח אוסטרי-הונגרי ובישל אוכל שהיה מתאים ואהוב על בני מוצאו. כתמורה הוא קיבל כסף וגם קצת מהתלושים שלהם. הוא בישל בין השאר גולש מטובל בהמון פפריקה, שניצל וינאי, שטרודל, קניידלך ועד מאכלים שאני מאד אהבתי. תמיד היה בבית זאור קראוט (כרוב כבוש) וכן מאכלים וינאים ואוסטרים הונגריים אחרים. תמיד היו אנשים בבית וכולם דיברו בינהם גרמנית. סבתא לא אהבה את חייה אלה כפי שנראה לי. אך מחוסר ברירה השלימה עם זאת.

סבא וסבתא גרו ברמת-גן ברחוב פרוג (מספר 3, 5 או 7) עד כמה שזכור לי. הרחוב הקטן הזה שוכן לא רחוק מגן הקופים, על גב גבעה. במקום זה שכנו וילות מפוארות בין השאר של משי-זקס. סבא וסבתא גרו בקומת הקרקע של וילה פרטית של קבלן בשם בית הלחמי. הכניסה הראשית לוילה שלו היתה מכוון הרחוב. הדירה שלהם פנתה למורד ככה שהיתה נמוכה מהרחוב ושנה במדרון. בדירה היו שני חדרים וכן מטבח. מהדירה יצאו לגינה שאותה רואים בתמונה עימי כילדה בערך בת שלוש.

כשאבא ואמא שלי התחתנו הם היו יוצאי קיבוץ ולכן לא היה להם מקום מגורים. באותה תקופה היתה גם מצוקת דיור גדולה. לפיכך אבא ואמא עברו לגור לשם באופן זמני וואני נולדתי וביליתי את חמש שנות חיי הראשונות עם הורי ועם סבא. מסבתא יש לי מעט זכרונות אם בכלל שכן היא מתה כשהייתי אולי בת שנתיים וחצי או שלוש."

יגאל: רחל אמא שלי, מספרת שזיגפריד – זבולון בארץ התעשת מיד כשהגיע לארץ. בגילו המבוגר. פתח בביתו מסעדה ופרנס את עצמו ואת אשתו. למרות שהיה "עולה חדש", ולא ידע את השפה. למזלו הוא היה אדם מאד בריא – באופן יחסי, וכך בעצם עזר להצלחת כל הסובבים אותו.

הוא היה מושא להערכה רבה גם לה וגם לשלמה. ולמעשה היה משענת שאבדה לאבי לאחר הסתלקותו. הוא היה סמכות טבעית, באופן טבעי קבלו את דעתו, הוא לא היה צריך לעמוד על כך, להרים את הקול, בינתו, הידע הרחב שלו, היושר והחמימות האנושית שלו גרמו לו להיות האב של כולם.

כששלמה ורחל היו צריכים לחסוך לדירה אותה רכשו ברמת גן, רחל עבדה הרבה מאד שעות ולא הייתה בבית להכין אוכל. סבא בישל האכיל וגם ניקה את הבית! הוא היה הכל בבית, היוזם, המקשיב לכולם, המייעץ התומך בכולם, המעודד והעובד בפרך. הסבתא בלתה את זמנה בבתי קפה, ובמשחקי ברידג' – בהם הצטיינה! (עליזה אחותי מספרת, כי כלפיה סבתא גילתה חום. היא נהגה לסרק אותה, ולשחק איתה, בעוד שסבא התנכר אליה. היא זוכר