הקונפליקט בין ערך המשפחה לערך לימוד תורה - חלק ג
הקונפליקט בין ערך המשפחה לערך תלמוד תורה – חלק ג
מה המסר שרצה להעביר לנו העורך, כאשר "תחב" בין הסיפורים המזעזעים על התוצאות של עזיבת הבית לשנים רבות, את הסיפורים על ר"ע ובן עזאי, שיצאו ללא פגע? אולי הוא עשה עבודת עריכה רשלנית אסוציאטיבית? אולי אין לו דעה ברורה בנידון, והוא בחר להשאיר אותנו על שלל ההשקפות שהיו בבבל? על כך נראה את דעתם של הפרשנים השונים שאביא להלן.
יונה פרנקל, בחפשו את מרכז הכובד של הסיפורים במסכת כתובות, סובר פרנקל כי מרגע שניתנה לתלמידי החכמים הרשות להיעדר מן הבית למספר שנים "נעשתה אשתו הבודדת של תלמיד החכם לגיבורת האגדה"[1]. על הנחה זו ניתן לחלוק. אמנם בכל הסיפורים מוצג סבלה של האשה, אך הדמות המרכזית בכל הסיפורים (למעט הסיפור על ר' עקיבא) הוא התלמיד חכם – מה עובר עליו, במה שגה וכו', וכמובן שלצד זה באים הנזקים שהוא גורם לבני משפחתו. לדעתי, במרכז הסיפורים עומד התלמיד חכם, הקונפליקט שבו הוא נתון, ההיקרעות בין האשה לתורה, והשאלה איך הוא מתמודד עימם.
על הסיפור על ר' עקיבא ואשתו, שהוא הסיפור המרכזי בקובץ זה כותב פרנקל: "בולט חוסר האיזון במנת גורלם של הדמויות המרכזיות. היא הגיעה לפת לחם, כאשר אין לה בגדים לקבל את פניו, והוא בא מוקף באלפי תלמידים". אך מעבר לכך, טוען פרנקל, יש כאן שתי נפשות אשר על-אף המרחק הפיזי , הכלכלי והחברתי, מרגישות כנפש אחת. בבטחון השלם שלה שהוא "יודע את נפש בהמתו", טמונה אותה אחדות רוחנית ורגשית. ר"ע עקיבא מצידו מאשר את אותה אחדות כאשר הוא אומר לתלמידיו: "שלי ושלכם – שלה הוא[2]". השורות האחרונות של פרנקל, מעידות לדעתי על "כתיבה מזדהה", המקבלת את הנוסח הקאנוני וההגמוני[3] על מסריו (שהאשה צריכה להקריב את עצמה אם היא אישה אוהבת) ללא ערעור. ניתן להבחין אצל פרנקל השלמה עם המסרים הקאנוניים של הנוסח התלמודי. אין בכתיבתו כל חתרנות[4] כדוגמת זו שמצויה בכתיבתה של ברנדס (ראה להלן).
יוכי ברדס בספרה "הפרדס של עקיבא"[5] מציירת תמונה הרבה יותר משכנעת של היחסים בין בני הזוג. ברנדס מעלה שאלה מעניינת, שאין עליה תשובה בסיפורנו - מדוע כל אותן שנים לא ביקר עקיבא בביתו? האם לכך התכוונה אשתו כששלחה אותו ללמוד? האם בקרב חכמים הייתה נורמה בין החכמים לא לבקר את משפחתם במשך שנים?
ברנדס סבורה ולכך יש אישור במדרש שלנו, כי אשת עקיבא היא שדחפה אותו ללכת ללמוד, והוא כלל לא רצה בכך. נוח היה לו בחיי רועה פשוט. גם ניסיונו ללמוד עם בנו לא הצליח ורק גרם לו מפח נפש. לפי ברנדס, הייתה זו אשתו שממש כפתה עליו את היציאה ללימודים. עקיבא די סבל בישיבה בשנותיו הראשונות מהיותו "זאב בודד". הוא כעס על אשתו שהכריחה אותו ללכת למסלול כל-כך קשה (בגילו המתקדם) ואז הוא החליט להעניש אותו בניתוק מוחלט.
ההתנהגות הזו לא הייתה מקובלת, וחכמים גינו אותו על כך, אך הוא המשיך בשלו. אשתו נאלצה לעבוד בפרך כדי לקיים את עצמה ואת בתה. כתוצאה מההתנהגות הזו חל קרע ביניהם. אשתו כעסה עליו והפסיקה לאהוב אותו, אם כי היא קיבלה אותו הביתה בחזרה לאחר שנים רבות.
ניתן לומר שכתיבתה של ברנדס היא כתיבה חתרנית, שכן אצלה האשה וחוויותיה הן במרכז, האשה היא המספרת את הסיפור ויש מידה גדולה של "קריאה נגד הטקסט ההגמוני" בכתיבתה.
צימרמן ד', רואה את הסיפור של עקיבא ואשתו כסיפור אהבה הירואית רומנטית. הדמות ההרואית בסיפור היא אשת עקיבא, המחזיקה באהבתה בתנאים של סבל ובדידות, ובלבד שבעלה ימשיך ויאדיר את שמו בתורה. הקורא כל הזמן שואל את עצמו – היספיקו לה כוחותיה לעמוד בסבל הזה של אלמנות חיה במשך שנים כה ארוכות? אך אהבתה יוצאת ממאבק זה כמנצחת. צימרמן רואה באהבת הזוג סוג של אהבה נעלה מעבר ליצר המיני[6].
גם את פרשנותו של צימרמן, המפארת היחסים בין בני הזוג, אני רואה כפרשנות לא חתרנית המאמצת לליבה את הפרשנות ההגמונית של הטקסט, הרואה בבני הזוג וביחסיהם אידיאל שיש לחקותו.
בויארין[7] מצביע על התלבטות קשה בקרב חכמי בבל לגבי מתן רשות לת"ח לעזוב את בתיהם לתקופות ממושכות. ההתלבטות הזו באה לידי ביטוי הן בטקסט ההילכתי והן בקובץ הסיפורים שלפנינו.
הדיון ההילכתי דן בהיתר יוצא דופן לת"ח לעזוב את אשתו. אנו רואים כי רב ורבי יוחנן בהסתמכם על ר' אליעזר (כתובות, סא, ב) , פסקו כי בעל לא יעזוב את ביתו בלי רשות אשתו למעלה משלושים יום. אך רב אהבה קובע כי מותר לעזוב את הבית ללא רשות לצרכי לימודים, שתיים ושלוש שנים. רבא מזהיר מפני הליכה בדרך זו.
כשאנו עוברים לסיפורים, ארבעת הסיפורים הראשונים מבטאים ביקורת חריפה על הבעלים הנוטשים את נשותיהם לצרכי לימודים. אך, לדעת בויארין הסיפור על עקיבא ואשתו מבליט שוב את רצונם של רבני בבל להציע לגיטימציה והצדקה למנהג של העדרות הבעל למשך שנים כת"ח.
כדי להתגבר על הפסיקות של רבנים בני סמכא (כמו שמואל, רבי אליעזר ורב), הם מגייסים סמכות רבנית אדירה כדוגמת ר"ע ובונים סביבו סיפור. הסיפור מדגיש כי אשת עקיבא גם יזמה את הליכתו ללמוד וגם נתנה לר"ע רשות להיעדר לכל-כך הרבה זמן, ובכך עוקף הסיפור את ההלכה הקוצבת זמן להעדרות "שלא ברשות". (מעניין שאפילו ר' אהבה קצב זאת לשנתיים-שלוש, אך חכמים דוגמת עקיבא הרחיבו את זה לשנים רבות מעבר לכך – א.ק). לכאורה בזכות מהלכיה של רחל וסבלנותה ר"ע עקיבא הגיע למרום מעלתו, ובנוסף לזה אהבתם נשתמרה והקשר הרוחני ביניהם לא ניתק.
הסיפור שהוצמד לסיפור הקאנוני הזה, הוא סיפור דומה על בן-עזאי ובתה של אשת ר"ע, והוא מחזק את המסר של הסיפור הקודם. הבת הלכה בדרכי אמה, ו"שחררה" את בעלה ללימודים, כך שהוא יכול התפאר בפני חבריו שהוא פטור ממצוות "פרו ורבו " כי חשקה נפשו בלימוד תורה[8]. שתיהן מצטיירות כרחלות, כבשים צנועות המצייתות ל"רועה" בעלן, והדימוי הזה חותר מתחת לדמות האידיאלית שלהן, ומערער את ההערצה כביכול של הסיפור כלפי אשת עקיבא. זהו ההישג של קריאה חתרנית שמבצע בויארין.
בויארין מצביע על כך כי שני הסיפורים האלו טוענים בשורה התחתונה כי אין שום קונפליקט בין נישואין חיי משפחה ולימודים בניגוד לכל סיפורי הקובץ. כל שאדם זקוק לו הוא למצוא את האשה הנכונה.החמור הוא ששני הסיפורים הפכו, ביחוד הסיפור על עקיבא ואשתו, לסיפורים דידקטיים שהשפיעו על דורות רבים.
הסיפור האחרון, מעיד על-כך שהעימות בין מתנגדי מנהג עזיבת הבית לשנים רבות, לבין המצדדים בו, נמשך בקהילות ישראל דורות רבים, למעשה עד המאה העשרים.
כתיבתו של בויארין היא כתיבה חתרנית, הקורעת את המסכות מעל סיפורים הגמוניים שנועדו לקבע את מעמד האשה כמשרתת צייתנית, תוך הצבעתה על הרקע ההיסטורי וההילכתי של היווצרות הסיפורים האגדתיים הללו. בויארין חוקר את הטקסט לפי מיטב שיטות של הדקונסטרוקציה שפיתח דרידה[9]. הוא מגלה את המסרים החבויים ומוסתרים בתוך "הסדקים" של הטקסט, ואינו הולך שולל אחרי תחבולות בעל הטקסט ההגמוני שדרכן הוא מנסה להעביר את מסריו. הדוגמה המאלפת לחתרנות של פרשנותו היא האופן שבו הוא מצביע על דימוי האשה לרחלה, דימוי שמצביע על יחסם האמיתי לאשה, של כותבי המדרש על ר"ע ובן עזאי. לכתיבה כזו אני קורא כתיבה חתרנית.
שולמית ולר[10] טוענת כי "בסוגיה התלמודית שלפנינו מוצגת הבעיה כקונפליקט בין קיום חובת עונה לבין קיום מצוות לימוד תורה. אולם הצגה זו מגמדת את הבעיה האמיתית שכן יציאתו מן הבית של הבעל לתקופות ממושכות הייתה כרוכה בבעיות כלכליות, חברתיות ונפשיות של אשתו ושאר בני המשפחה".
העדרותו של הבעל מן הבית לצורכי לימוד, מציגה את האשה כנידונה רק למלא תפקידים חומריים, הופכת למעמד נותני השרותים, וכל תפיסת הנישואים מוצגת כמערכת המיועדת לטובתו של הבעל, ולא מערכת הדדית לרווחתם של בני הזוג.
ברובד של הסיפורים, טוענת ולר, החכמים ערים מאד למצוקותיהם של הנשים, בעיקר למצוקות הנפשיות. לדעתה, עורך הסיפורים ניסה להעביר את המסר שההיתר לעזוב את הבית לתקופה ארוכה כדי ללמוד תורה תלוי (מן הצד המוסרי, מכל מקום) לחלוטין ברגשותיה וברצונה של האשה. (לדעת בויארין, אין זה פתרון כי בחברה היהודית פעלו מנגנונים רבי עוצמה, כדי שאלה תוותרנה מרצונן החופשי כביכול, בפני רצונו של הבעל. [11]
ולר מתנגדת לתפיסתו של בויארין את סיפור ר"ע ואשתו וטוענת:כי בשום פנים אין לראות כי יוצא מסיפורים אלו שהאשה האידיאלית היא "אשה-כבשה" כפי שטוען בויארין. על פי הסיפורים בקובץ הן אשתו של חייא בר ביסא והן אשתו של עקיבא הן נשים פעילות המניעות – זו את בנה, וזו את בעלה לדרך המימוש העצמי.
לדעתה סיפור עקיבא ואשתו, הוא החיובי ביותר בין הסיפורים על יחסי בני הזוג בעולמם של חכמים. בין עקיבא ואשתו ישנה קירבה ואחדות רצון, המתקיימים חרף הניתוק הפיזי. לדעת ולר המסר היוצא מסיפורים אלו הוא שאין להעדיף בשום מקרה את לימוד התורה על-פני חיי המשפחה, אם זה גורם לאומללותה של האשה.
לדעתי, אם לא היה משובצים בקובץ הסיפורים הללו הסיפורים על עקיבא ובן עזאי, יתכן היה לומר שולר צודקת. אך שני הסיפורים הללו מאפשרים לבעל להסתלק מביתו לשנים ללא עונש. אפשר לומר שאשת עקיבא הייתה שלימה עם החלטתה, אבל תיאורי עוניה, בדידותה, הלחץ החברתי של שכנותיה עושים עלינו רושם, שהיא הייתה אומללה למדי, בניגוד לקביעתה של ולר.
לדעתי, ולר (שהייתה מורתי הנערצת) נכשלה כאן בקריאה לא ביקורתית ובוודאי לא חתרנית. היא "בלעה" את כל הפתיונות שמחבר הקובץ הניח לפני הקוראים, ובסופו של דבר הזדהתה לגמרי עם המסר האנטי פמניסטי שמחבר הקובץ העביר לנו בסיפור המרכזי שלו על רבי עקיבא.
[1] פרנקל י', עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, עמ' 100.
[2] שם, עמ' 115
[3] מהו "טקסט הגמוני" ראה עמ' 28
[4] על "חתרנות" בקריאה ובכתיבה ראה עמ' 27.
[5] הספר אמנם שייך לספרות היפה, לז'אנר "הסיפור ההיסטורי" שמכיל בתוכו תמיד יסודות היסטוריים אמיתיים(ראה אונ' פתוחה, "בין בדיון לממשות" יח' 4), אך לדעתי הוא מעין ספר פרשני – הסטורי המשחזר תקופה לאור מדרשי חז"ל..
[6] צימרמן ד, עמ' 70
[7] בויארין, עמ' 139 - 157
[8] "בן עזאי אומר, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות... אמר לו רבי אלעזר:... בן עזאי נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר לו בן עזאי: מה אעשה, חשקה נפשי בתורה, (משנה מסכת פאה פרק א)
[9] דיקונסטרוקציה: "פרקטיקה של ביקורת בעולם הפוסט מודרני. הדיקונסטרוקציה שואלת: מה באמת מסתתר מאחורי טקסטים או תופעות תרבותיות ברובד החברתי, הפוליטי והמיני?" (גורביץ ד, עמ' 380)
[10] ולר ש', נשים ונשיות בסיפורי חז"ל
[11] בויארין, עמ' 154.
הקונפליקט בין המשפחה לתלמוד תורה - חלק ג