בגנות הפרישות במדרשי חז"

פרק ג' – הפרישות של בר אשי

ר' חייא בר-אשי היה רגיל, כל זמן שהיה נופל על פניו,

לומר: הרחמן יצילני מיצר הרע.

יום אחד שמעה אותו אשתו, אמרה:

הואיל וזה שנים שפרש ממני,

מה טעם שהוא אומר כך?

יום אחד היה לומד בגינתו,

קישטה עצמה, חלפה ובאה לפניו.

אמר לה: מי את?

אמרה אני חרותא[1], חזרתי היום.

תבעה (שכב אתה).

אמרה לו: הבא לי את הרימון הזה שבראש העץ.

קפץ והביא לה אותו.

כשבא לביתו הייתה אישתו מסיקה את התנור,

עלה וישב בתוכו.

אמרה לו: מה זה? אמר לה כך וכך היה המעשה.

אמרה לו: אני הייתי.

אמר לה: אני מכל מקום, לאיסור התכוונתי.

כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה.

רות קלדרון[2] יוצרת מדרש משלה על הסיפור הזה, ודרך המדרש היא מעלה את תובנותיה: היחסים בין בני הזוג אינם שיויוניים משום בחינה שהיא. הוא כל העולם פתוח בפניו: בית הכנסת, בית הדין, כל העיר. היא אפילו בביתה אינה מולכת: שקטה, מרצה תמיד, מצויה בין התנור לכיריים.

כשהיא שומעת את תפילתו בר-אשי היא מרגישה עלבון – אולי דבריו נסובים על אשה אחרת.

העלבון דוחף אותה ליזום תחבולה: היא יודעת שמזה שנים הוא אינו מביט בה, ואולי כבר אינו מכיר את מראיה. היא יודע כי יש לה את הפוטנציאל להיות סקסית ומושכת.

בר אשי יושב ולומד בגינה, דבר מוזר לכשעצמו, כי לומדים בד"כ בבית. כשעוברת לפניו אשה בתחפושת ומפתה אותו, הוא מיד נדלק ושוכח את כל תפילותיו. הוא מאבד את כל מעצוריו ושוכב אתה ברשות הרבים. הוא רץ לעשות את רצונה כאילו היה נער.

הוא חוזר לביתו כולו מלא רגשות אשם. הוא רוצה להתאבד, מבלי לחשוב לרגע על רגשות אשתו. הוא נרקיסיסט אגוצנטרי מושלם.

גם כשהיא אומרת לו "זו הייתי אני" הוא מחמיץ את רגע החסד: "הוא ידע שהיה שם רגע של סיכוי לאהבה, אפילו לגאולה, אך הסב את פניו ממנה (שם, עמ' 52).

לדעת קלדרון, אי-אפשר להעיר את האהבה שגוועה בליבו כלפי אשתו, בשום דרך. לדעתה תפילותיו של בר אשי מפני היצר הרע, היו אולי השתוקקות לבואו. בר אשי לדעתה השתעמם בנישואיו וביחסי מין ממוסדים. הוא זלזל במצוות העונה המצויה בתורה, למרות שהיה תלמיד חכם והכיר אותה. הוא מתרחק מאשתו עד שאינו מכירה. דיכוי המיניות בבית אינו גומל אותו מהשתוקקות למין.

אשתו של בר אשי היא אשה יהודיה טיפוסית בבבל של אותם זמנים לדעת קלדרון. זוהי אשה שסובלת מדיכוי בכל המובנים. מבחינה נשית היא חייבת לגלח את שערותיה אחרי הנישואים, לעטוף את גופה במלבושים צנועים ומכוערים. המרחב שבו היא רשאית לנוע הוא הבית וגם בו רק ליד הכיריים והתנור. כמובן שהיא מודרת מהחיים הציבוריים בעיר, אין הידברות בינה לבין בעלה. את תשוקותיה המיניות היא חייבת להצניע - "האשה תובעת בלב, והגבר תובע בפה" (עירובין, ק, ב).

לדעת קלדרון, הדיכוי הזה והניתוק הזה הם תהליך הממית את הארוס בין בני הזוג. דווקא הסיפור הזה פורץ סדק בהסכם הבלתי מפורש בין גברים מדכאים לנשים מדוכאות, והוא שואל "האם הוא הכרחי" האם אי אפשר גם אחרת?

קוסמן[3] טוען, כי רבנים במאות ה-16 – 17, הטילו את אשמת הכשלון של בר-אשי על אשתו. אותם רבנים (למשל, המהרש"א והרב יעקב רישר) שבחו אותו על המאמץ שלו לזכות בשחרור מהיצר המיני, ומנכונותו בשלב השני לכפר על חטאו במיתה. אך רוב הפרשנים המודרניים אינם מקבלים את פרושם ורואים בו אפולגטיקה.

קוסמן, כמובן, אינו שותף לפרוש הרבני הנ"ל. לדעתו הגיבורה המרכזית ודמות המופת בסיפור זה היא אשתו של בר אשי.

לדעתו המספר התלמודי רואה באירוניה את מאמציו של בר אשי להפוך עצמו למלאך ללא יצרים. הוא סבור כי אשתו של בר אשי השלימה תקופה ארוכה עם פרישותו של בר אשי ואולי אף כיבדה אותו על שאיפתו להיות כמלאך. אך כאשר היא שומעת את תפילתו מתנפץ הדימוי של בר אשי. היא מבינה שהוא בעל תשוקות ככל אדם, והוא הטעה אותה כל השנים. היא מבינה שהדרך היחידה לשבור את התחפשותו היא התחפשות נגדית. דרך הפיתוי שהיא נוקטת בה תהיה הכלי לחשיפת האמת הפנימית אצל בעלה.

שליחת בר אשי לראש העץ היא דרך לרמוז לו שעליו לנחות על קרקע המציאות, ולקבל את העובדה שהוא בעל יצרים ככל אדם.

אך בר אשי כיוון שנכשל לתפיסתו, מניח שהדרך היחידה שנותרה לו היא לגזור על עצמו עונש מוות. לא עולה בדעתו שע"י התאבדות בפני אשתו הוא יגרום לה סבל נוראי. הוא שקוע בנרקיסיזם של עצמו.

חידושו של קוסמן בהבנת הסיפור היא קביעתו שנושא הסיפור איננו המיניות של גיבוריו אלא חידוש הדיאלוג והתקשורת ביניהם. הוא טוען כי הסיום הקטוע והפתוח של הסיפור, משאיר פתח של תקווה והתחדשות של הקשר בין בני הזוג.

מפתיחת הסיפור עולה כי במשך תקופה ארוכה לא הייתה תקשורת בין בני הזוג. היא סבלה בשקט והוא סבל בשקט.  בסצינה הראשונה כאשר אשתו של בר אשי שומעת את תפילתו מתחדשת התקשורת ביניהם, אם כי זו תקשורת חד-צדדית. פתאום נפתח לאשה צוהר קטן לעולמו של בעלה, לאמת הפנימית שלו.

בסצינה השנייה אמנם אין דיאלוג מילולי בין השניים, אך תהליך חשיפת האמת הפנימית של הבעל נמשך. הבעל מתגלה בכל צמאונו למין וליחסי מין. מצד שני האשה מגלה בעצמה וגם כלפי בעלה (אמנם לאחר מעשה) את נשיותה, את מיניותה ויכולותיה הסקסיות.

בסצינה השלישית, הבעל מגיע לביתו מוכה כולו מבחינה נפשית, ומשהו נסדק בחומה הבצורה שלו בדימוי שהוא הציג כלפי העולם וכלפי אשתו. הוא מוכן לספר לה מיוזמתו מה שהתרחש בגינה, תוך שהוא מנפץ במו ידיו את תדמית המלאך שבנה לעצמו במשך שנים. גם האשה גומלת לו בגילוי לב, כאשר היא מספרת לו שהיא הייתה הזונה כביכול שעמה שכב.

לדעת קוסמן, בהתרחשויות האלו, ובעיקר בסצינה השלישית, יש הזדמנות חיובית ליצירת דו-שיח גלוי וכן בין בני הזוג, ללא כל אותן מסכות שעטו על עצמם במשך שנים, ושחסמו את התקשורת ביניהם.

סיכום: לדעתי בקריאתה של קלדרון אין לזהות קריאה חתרנית. היא אינה מוסיפה קווים חדשים או תובנות חדשות למדרש, שאותו אפשר לכנות מדרש פמיניסטי. גם המדרש כבר מצייר את הבעל כדמות שלילית ואת האשה כדמות חיובית. גם במדרש יש מחאה נגד מקומה המודר של אשה. אפשר לומר שקלדרון מזדהה עם המסרים של הסיפור.

לעומת זה האינטרפרטציה שקוסמן נותן לסיפור היא חתרנית וחדשנית. "הסדק" בטקסט שקוסמן מנצל הוא הסיום הפתוח של הסיפור. מסיפור שיכול להיראות כטרגדיה, מפתח קוסמן תובנה חדשה, המלמדת את הקורא שלמעשה התרחש כאן תהליך חיובי, שיכול לפתור את הבעיה האמיתית בין בני הזוג, שהיא חוסר התקשורת ביניהם ולאו דווקא הפרישות המינית של בר אשי.  

[1] זונה ידועה בבבל

[2] השוק, הבית, הלב, עמ' 49  - 56.

[3] "הפיתוי בגן העדן", מסכת נשים, עמ' 83 - 93