על העירום של ילדי הקיבוץ

אחת החברות בקהילה כתבה לי על שירי "הגירוש מגן-עדן" כך: "איתן, אכן חוויה מביישת!" תמהתי על התגובה הזו ורציתי להרחיב קצת על העירום של ילדי הקיבוצים של שנות הארבעים והחמישים, והרי תגובתי לאחר שנזכר שוב בשיר:

הגירוש מגן העדן

זה היה משכבר הימים,

הייתי כבן שמונה,

ואבי לקח אותי ליום כיף במפרץ לחוף הים.

נכנסתי עירום למים, כפי שהייתי רגיל לשחות תמיד,

בבריכה של הקיבוץ.

שחינו לעבר סירה שהתנדנדה במפרץ.

אבא אמר "היא בטח לא של אף אחד",

התיישב ליד המשוטים וחתר לצד השני של המפרץ.

ישבנו בסירה שעה-שעתיים,

המים הכחולים ואדוות הגלים הקטנים,

השמש המחממת את גופי,

גרמו לי לשיכרון של אושר.

כשהגיעה שעת הצהרים,

לקחני אבי על כתפיו,

והתחלנו ללכת לעבר התחנה המרכזית.

כילד של קיבוץ העובדה שרכבתי על כתפי אבי,

עירום כולי, נראתה לי טבעית לגמרי.

אלא שאז נשמעה קריאה מאחד הבתים:

"אמא בואי מהר ותראי משהו מוזר".

מהר מאד הבנתי שהדבר המוזר הוא אני,

ועירומי בחוצות העיר הוא הדבר

שמעורר את לעגה של אותה ילדה.

תגובתי לאותה חברה:

היי X

הפעם תגובתך לא קשורה כלל לנושא העירום בחינוך הילדים לעירום, שהיה נהוג בקיבוצים עד שנות החמישים המאוחרות.

מבחינה פמיניסטית אני דווקא מתלהב מזה (אגב, אצל סוקרטס ב"מדינה" הבנות מתעמלות בעירום). היה בזה חינוך לראיית הנערה כיצור שיוויוני, כאדם, לא כאובייקט מיני, וזה הצליח - לא היה כמעט מתח בין המינים בקרב נערי הקיבוץ.

למרות שבכיתה ד' היו כמה בנות שהחלו "להתפתח", הסתכלנו עליהן בסקרנות מסויימת אך לא יותר מזה. הגיס שלי המבוגר ממני ב-7 שנים, מקיבוץ של השומר הצעיר סיפר לי שאצלם עד כיתה ט' לא "התביישו". ידוע לי על קיבוץ שעד כיתה י"ב לא התביישו.

אנחנו נהגנו לרוץ עירומים (עד כיתה ג') מבית הילדים לבריכה. התחלנו "להתבייש" באמצע כיתה ד'. אני ישנתי עם 3 בנות. ערב אחד כשהגעתי להשכבה ראיתי שהבנות מצחקקות. הבנתי שיש דברים בגו, והלכתי לחדר הסמוך. שם אמרו לי שמהיום התחלנו להתבייש, אין יותר מקלחות משותפות, ואין להתפשט בפומבי בחדרים המעורבים.

לכן קשה לי להסכים לקביעתך "כי אכן זאת הייתה חוויה מביישת"

בכבוד רב

איתן