גיצל החלמאי שהלך לוורשה

היה חלמאי סקרן אחד, ושמו גיצל. שמע גיצל שבני אדם מרבים לספר בשבחה של העיר ורשה, נכנס חשק גדול בלבו ללכת ולראות האם באמת יפה וגדולה ורשה כמו שמספרים. לקח צידה לדרך, נפרד מקרוביו ילדיו ואשתו, נטל את מקלו ותרמילו והלך. גיצל החלמאי הלך מביתו בבוקר, ועד הצהריים צעד בלי מנוחה. עייף מאד, והרעב החל להציק לו, ישב על הארץ, הוציא לחם ונתח גבינה יבשה וסעד את לבו. לאחר מכן הרגיש שעיניו נעצמות, והחליט לחטוף תנומה קלה. מחשש שמא יתבלבל וישכח את הכיוון לורשה, מצא תחבולה מחוכמת. הוא לחץ את נעליו והציב אותם באמצע הדרך, כשעקביהן לכיוון חלם וחרטומיהן לכיוון ורשה. בשנתו, עברה בדרך עגלה טעונת ענפי עצים. חלק מהם נגררו על הארץ, והפכו את כיוון נעליו של גיצל. כשהקיץ החלמאי משנתו, העמיס את תרמילו על שכמו, נעל את נעליו והתחיל ללכת לורשה בכיוון שהיה חרטום נעליו. לא עבר זמן רב, והוא הגיע לורשה. נכנס לעיר וראה זה פלא. ורשה זו דומה לחלם עירו ממש כשתי טיפות מים. מצא חן בעיניו הדבר ואמר: עכשיו אני מבין מדוע משבחים כל כך את ורשה. "כדאי לראות" חשב "אם בורשה יש גם אותו בית כנסת כמו בחלם". להפתעתו ראה בדיוק אותו בית כנסת. "אם כך, ודאי גם יש רחוב דומה לרחוב שבו אני גר" חשב גיצל. הלך וראה - והנה רחוב דומה לזה שבחלם, וגם הבית דומה לזה שבחלם. בעודו עומד מופתע והמום, יצאה אשה, שדומה לאשתו כשתי טיפות מים ואמרה - גיצל, טוב שחזרת. מהר הביתה, האוכל כבר על השולחן. מיד הבין גיצל שלא רק שהאשה דומה לאשתו, אלא כנראה גם הוא דומה לגיצל הורשאי. הוא נכנס הביתה, ורב חפצו היה לראות האם גיצל הורשאי דומה לו עצמו. לכן במשך ימים רבים לא שב גיצל אל ביתו בחלם, ולהפתעתו גם התושבים לא סילקו אותו בחרפה. ועד היום הזה נשאר גיצל החלמאי בורשה וממתין לראות את גיצל הורשאי.