ילדים ראשונים בחדרה
ילדים הראשונים של הקיבוץ
הילדים הראשונים נולדו וכל ילד התקבל ברגשות אהבה וגאווה על-ידי כלל החברים, כי הילדים נחשבו כשייכים לקיבוץ. "חדר התינוקות" בחדרה היה בצריף גדול על טהרת הצבע הלבן המסנוור, גם המטפלות היו לבושות סינרים לבנים וכיסויי ראש לבנים כפי שלמדו בהשתלמויות בבתי-חולים. בגלל הדאגה הרבה לבריאות התינוקות, להורים לא ניתנה רשות כניסה לחדר התינוקות. רק המטפלות שעברו הכשרה טיפלו בהם . אפילו לאמהות בקושי נתנו לגשת לילד, חוץ משעות ההנקה.
יום אחד פרצה שריפה בצריף התינוקות, החברים הצליחו להציל את הילדים אבל כל הציוד שהוכן לילדים לקראת העלייה לעין-השופט עלה באש.
הפעמון מצלצל
הווי מיוחד נוצר בחדרה. החברים עבדו קשה, אך בערב לא נתנו לעייפות להכריע אותם וארגנו הצגות, שמעו קונצרטים וקיימו שיחות קיבוץ.באחת ההצגות שרו את השיר הבא:
באסיפת הקיבוץ כה שמח
תיאטרון קטן ממש
באמת, זה כל-כך מבדח
זה כמו סינימה בלש.
בערב בשבע ורבע
זו תמיד לנו שעת קבע.
ללכת למושבה לא נחוץ
אם מתקיימת שיחת קיבוץ
ובכן אם צלצול הפעמון
תבואו כולכם בהמון.
הערב בשבע ורבע
עת הפעמון יצלצל
הערב בשבע ורבע
כל הקיבוץ יתקהל.
בערב בשבע ורבע
זאת תמיד לנו שעת קבע
קצת בנעימים לבלות
קצת נסתרים לגלות,
הערב בשבע ורבע
תהיה אסיפת הקיבוץ
(הפזמון נכתב על-ידי נפתלי פיש, שירד לארה"ב והפך לרב רפורמי חשוב)
אחד הקשיים הגדולים לחברים בחדרה הייתה התקשורת הכתובה.עדין לא קיבלו עיתון כל יום, ולא הצליחו להוציא עיתון שיחולק לכלל החברים. הפתרון נמצא בכתיבת עיתון קיר בו יכולים כולם לקרא על הנעשה על גבי הקיר.