בתיה לישנסקי פסלת

בתיה לישנסקי ראויה לתואר הפסלת העברית הראשונה, היא האשה הראשונה בארץ שתפסה את המקבת  בידיה והחלה את המאבק  הלא שווה עם קשיות עורפה של האבן הירושלמית.

בתיה עלתה לירושלים עם אימה, בת עשר היתה, עם תום לימודיה היתה תלמידתו של בוריס שץ ב"בצלאל" שם עמדה על כישוריה לפיסול למרות שאהבה יותר ציור, הואיה סברו שאמנות זה לא מקצוע.

את לימודיה  בברלין מימנה לישנסקי מהוראת העברית, כאשר חזרה  ארצה בשנת 1929 לאחר שבע שנות עבודה ולימוד בפריס, ברומא, ובברלין, החלה מיד בהקמת  שורה  של אנדרטאות, לזכר הבנים הלוחמים, לזכר השלושה שלא חזרו, לזכר יהודי אוראינה, לזכר השואה והתקומה, לזכר המעפילים, סך הכל שתיפ עשרה אנדרטאות, זה כואב אומרת הפסלת אבל מה לעשות אלה הם חיי העם הזה.

כאשר יצרה את האנדרטה של השואה והתקומה, קרוב לארבע שנים, חיה עם האנדרטה בתוך ביתה, חמישה מטר אורך, שלושה מטר גובה, בברונזה ירקרקה, יש בפסל עשרוצ דמויות, מעולם לא ספרתי כמה, בין הדמויות של אנשדי התקומה המסתכלעים קדימה, אני אוהבת את האם והילד, החבוק בזרועותיה היא מלאה רוך.
כל כך מזהים אותה עם האנדרטאות עד ששוכחים שהיא מציירת, הציור בא לי בקלות, אך עם כל האהבות הצדדיות איננה מזניחה אפילו יום אחד את המקבת האיזמל והמפסלת, פרופ' שץ המנוח נהג לומר אם אתה עוזב  ליום אחד זה עוזב אותך ליומים, פסל חייב לעסוק בעבודה יום יום, זה כמו פסנתרן אם מפסיקים לעבוד מאבדים את הכושר באצבעות ובידים, אינני מחכה להשראה אומרת היא, יש לי הערצה גדולה לפיסול הקלאסי, פיסול של רומי עתיק, גוף עירום עטוף באריג גולש, ללר ראש וידיים, אני אוהבת את זה יותר מהוונוס ממילו, זה פיסול מושלם.

האנדרטה הראשונה בחייה,  היתה בחולדה, אני חיה את א"י משנת 1910, דרך המקבת והאבן אני נודדת מאנדרטה לאנדרטה, שבע שנים עשיתי בפסל של חולדה, האבן היתה בירושלים, השטח בחולדה חיכה לי בסבלנות, היה קשה מאד להעביר ארבעים טון, לבסוף נפתרה הבעיה, בעכזרת משאיתץ מיוחדת ויחידה, שהיתה אז בארץ, ממפעלי ים המלח בעלת פלטפורמה גדולה,  אשר העבירה את שני חלקי האבן בשתי נסיעות, בנסיעה השניה נשבר גישרוון, בעת שחלפה עליו המשאית.

שבע שנים תמימות עברו עד שהיצירה המושלמת ניצבה ביער חולדה,  בפתיחת תערוכה במוזיאון בצלאל  אמר עליה שז"ר , היא אמן החוויה, על פי דרכה, משוררת בעץ ובאבן, היא מכריחה את העץ והאבן  אשר בידה להעיד בפנינו את חוויתה זאת.