דליה איציק
אני בוגרת של תאונת דרכים, היתה לי תאונת דרכים קשה עם חבר כנסת מיכה רייסר, הוא נהרג שם לי יש עדיין חבלות נפשיות לא פשוטות וגם כמה חבלות פיזיות.יש את העולם לפני התאונה ולאחר התאונה. יש לי חרדות מפחדת לטוס, חרדה לגבי בריאותם של ילדי ושל משפחתי הקרובה.
עד היום יש לי חסכים גדולים, אני צריכה להשלים את מה שלא קבלתי בבית. בילדות לא היה לי זמן הייתי צריכה לעבוד מגיל מאד צעיר בכדי לעזור בפרנסת הבית, אנחנו שמונה ילדים בהפרשים מאד קטנים ואני מבין הצעירים, בתקופה מסויימת ממש החזקתי את הבית, כל אחיי עבדו קשה, התמזל מזלי ועבדתי אצל אשה טובה שהרשתה לעצמה כל יום עזרה בבית, איך שהסתיימו הלימודים רצתי מהר לעבודה, בחשאי שהחברים לא יידעו, ילדים לא גאים להיות עניים, גם מבוגרים לא, בעיקר עוני מציק.
אבא שלי היה איש נהדר טוב לב, אבל הוא לא היה אבא, הוא היה אלכוהוליסט וסבל משיכרות נוראה, מאוחר יותר עבדתי באוכלוסיה מהסוג הזה, ובכל פעם חיפשתי אצל הילדים את עצמי, הלכתי לבתים שלהם תמיד עניין אותי להשוות, היתה לי אמא שקיזזה את כל הדבר הזה, זה מלווה אותי עד היום, חסך אב במיוחד כאשר יש אבא והוא איננו. מתקיים מאבק בין להתבייש בו לבין רצון להציל אותו, בין לאהוב אותו לבין לכעוס עליו כל הדברים משמשים בעירבוביה, הרבה פעמים הרגשתי שאני רוצה שהוא לא יהיה, גם בשבילו וגם בשבילנו, זה גם הוליד רגש אשמה, לפעמים היה מגיע הביתה כולו פצוע, זה מאד קשה לילדים לראות את זה,לסגור אותו שלא יראו שלא ישמעו, אחרי שהוא נרדם, הוא קם בבוקר בוכה ונשבע שהוא לא יעשה את זה אף פעם, וכל פעם היינו מאמינים לו מחדש.
אני מספרת את כל זה, על התקופה שבה ממש עבדתי ושמו לי דרגש כדי להגיע לכיור, כד שישמעו הנ אתם רואים? זה אפשרי כנגד כל הסיכויים, יכולתי להרים ידיים ולהישבר, זה לוקסוס ממש.
לקח לי שנים לדבר על זה באומץ ובפתיחות, בהדלקת המשואה, התעקשתע להקדיש אותה לאמא שלי אנשי ציבור אמרו לי זה לא טקס פרטי, הציעו לי להקדיש את המשואה לילדי ישראל, אני התעקשתי שהסיפור שלנו הוא בעצם סיפורה של מדינת ישראל, המדינה הדוויה והכואבת, בסוף למרות הכל עשתה את זה גם המשפחה שלי בזכות אשה אחת אמא שלי.
חברותי לכיתה אמרו לא ידענו למה לא אמרת כלום? ואני אמרתי לעצמי לאן חשבתם שנעלמתי? כשהלכתי כל כך מהר, כשלא רציתי שתבואו אלי הביתה
שילוב של שמים מים וציפורים עושה לי פשוט לא טוב, אני לא שם..אני אמא מאד חרדתית, אני רוצה לפצות את ילדי על מה שלא היה לי שלהם לא יחסר כלום, אינני רוצה שהם ילכו לחיים הציבוריים, אף לא אחד מהם.
רציתי להיות רופאה, זה משהו מתקן, ופניתי לפוליטיקה, אני אדם רגיש, ויש לי תדמית של אשה קשוחה, אינני חוששת להגיב לדברים, אני לא מפחדת משררה, בקרתי פעמים רבות בחיי ראשי ממשלות, ניסיתי להיות הגונה בביקורת, וכאן אני מדברת גם כמורה, אני רואה גם במה שסיפרתי גם צד של מחנכת, אפשר ללןמוד משהו מזה.
כבוד הוא לי שאת משתפת אותנו בסיפור חייך.התרשמתי מאדמהמאבקך,על הקשים.