לעליזה

טובה יקרה

מבינה מדברייך גם כאן וגם בעבר שהישכלת אם לא למעלה מזה לקחת את הזיכרונות ולהופכם כחומר ביד היוצרת ובכך גברת על הניסיונות הנואלים לשמד של אומה ובני-אדם והפכת את העוולה לעלווה של חייך 

שבוע-טוב

אם כי שבוע לא קל! 

לטובה

אם הצלחת לבנות את חייך  מחדש לבטח יש לזקוף את זה לזכותם של אלו שהיו הורייך. מהסיפור הקשה שתארת קשה לתאר שילדה  תצליח להרפה מהפצע  הקשה  של אאבדן הורים  ביולוגיים  . יש ליחס את זה לאהבה שהעניקו לך ההורים. . . כמה חשוב להעלות על הכתב את סיפור החיים למען הדורות הבאים.

ליעקב,

אתה צודק מאד.מאמי(דודתי)למדתי את התשוקה  למוסיקה ,לאמנות פלסטית(ספרי אמנות קטנים-זה מה שקיבלתי לימי הולדת)היתה מושיבה אותי ואת אחי ליד הרדיו להאזין  למוסיקה קלאסית ושואלת"מה המנגינה הזאת מספרת לכם"?וגם פיתחה את יצר מספרת הסיפורים שלי.בנוסף החשיבות של הלימודים על פני החומר שהיא מעל לכל.

אבי העניק לי הרבה אהבה ועידוד שאני שווה משהו ותמך בי עד יום מותו ,(רוחנית) היה לוקח אותי למרפאתו ומראה לי איך עושים בדיקת שתן בצנטריפוגה,שקיעות דם ולא פעם עזרתי לו בשבתות,כשלא היתה אחות בסביבה בשטיפת קיבה,או טיפולים אחרים.כי במושבה אז היו רק שני רופאים ורק אחות אחת.לעומת אמי הנ"ל שאמרה שאני לא שווה כלום וכך אילצה אותי לרצות להוכיח שאני בכל זאת שווה. משהו .   אז כל אלה היו הזרעים מהם צמחתי.